בימים האחרונים הוצפה התקשורת בשאלות בדבר ביטחון המזון. האם יהיה לישראל די אוכל כדי לצלוח את משבר הקורונה? מהי ההשפעה של הרחבת יבוא המזון בעשור האחרון בהובלת הממשלה וצמצומה של החקלאות הישראלית? מנגד יש הטוענים לטובתה של הגלובליזציה ושהיבוא הוא תנאי ליצוא. מי צודק? האם מדובר בסכנה קיומית או במשבר חולף? האם יש צורך לערוך שינויים במדיניות המזון?

ביטחון מזון מוגדר כמצב שבו לכל האנשים, כל הזמן - בשגרה ובחירום - יש נגישות פיסית וכלכלית למזון מספק ומזין. הוא יכול להגיע משלושה מקורות: חקלאות מקומית, יבוא או מלאי חירום שנשמר ליום סגריר.

לישראל יש מלאי חירום האמור להספיק למספר שבועות, בהתאם לבדיקות שנערכו על ידי רשות החירום הלאומית (רח"ל). אולם נדמה ששני מרכיבי ביטחון המזון האחרים, החקלאות המקומית ויבוא המזון, אינם מתוכננים באותה מידה של שיטתיות. למעשה, בישראל כיום אין כל תכנית אסטרטגית לאספקת מזון לתושבי המדינה, ואין רשות ממשלתית האחראית לשאלות: מה המשמעות של האכלת תשעה מיליון אנשים היום, ו-15 מיליון אנשים בעוד כעשרים שנה? מה אנחנו צריכים לאכול ומאיפה האוכל יגיע? ואיך ניתן להבטיח את התנאים לאספקה יציבה, בת קיימא ובמחיר סביר?

התפיסה המקובלת היא ש"השוק יעשה את שלו", וזאת למרות שבענפים אחרים הנוגעים לצרכיו הבסיסיים של האדם (מים, תחבורה, אנרגיה, דיור וכו'), ישנה התערבות ממשלתית אינטנסיבית ותוכניות ארוכות טווח, ואילו הצורך במזון – נשכח ומוזנח.

מצב אספקת המזון בישראל כיום הינו כזה: כ-98% מתצרוכת הגרעינים (בעיקר חיטה) מיובאת, ורק 2% מהחיטה שאנחנו צורכים מיוצר בחקלאות הישראלית. אמנם חלק ניכר מהחיטה מועבר להאכלת בעלי חיים, אך גם אם נעבור כולנו לתזונה טבעונית, החיטה המיוצרת בחקלאות הישראלית תוכל לכסות רק כ-20% ממה שאנחנו אמורים לאכול. מצב זה אינו חריג: יותר ממאה מדינות תלויות ביבוא של חיטה, ואילו שמונה מדינות בלבד מייצאות חיטה בכמות משמעותית. מדובר בשוק ריכוזי שבו מספר גדול של מדינות קונות ממספר קטן מאוד של ספקים.

החקלאות הישראלית מייצרת בעיקר מוצרים טריים: ירקות ופירות, חלב, ביצים ובשר (בעיקר עוף). בירקות ופירות יש לנו עצמאות תזונתית, וגם בחלב, ביצים ועוף – הייצור מספיק לתזונת האוכלוסיה, אבל כאמור הוא תלוי ביבוא של דגנים להאכלת בעלי החיים. בעבודה שנערכה על-ידי משרד החקלאות נמצא כי החקלאות הישראלית מייצרת מספיק פחמימות כדי לספק את צרכי האוכלוסיה, שכן פחמימות מגיעות לא רק מחיטה אלא גם מפירות וירקות כגון תפוחי אדמה, בננות ותמרים, שמהם יש לנו בשפע. ניתוח זה ממחיש את תפקידה החשוב של החקלאות הישראלית בביטחון המזון ובהבטחה כי גם אם לא ניתן יהיה לייבא כלל – לא יהיה רעב.

האיומים על יבוא המזון רבים. החל ממצבי חירום ביטחוניים ובריאותיים ועד משבר האקלים ארוך הטווח הצפוי להפחית את היבולים העולמיים בכ-15%. אמירה מקובלת בקרב ארגוני מזון עולמיים היא כי הסחר הבינלאומי במזון יכול לסייע לייצב את האספקה המקומית. במקרה של ישראל יתכן שהמצב הפוך – החקלאות הישראלית יכולה וצריכה לסייע לנהל את הסיכונים בחקלאות הגלובלית. החקלאות, שלאורך שנים התבססה על ידע שטופח ונתמך ממשלתית, צריכה להוות את אחד מסלעי הבסיס של ביטחון המזון של תושבי ישראל. בזמנים של אי-יציבות עולמית כדאי להיזהר מלראות בחקלאות "עוד ענף" שאין צורך להקדיש לו תשומת לב או השקעה ממשלתית. יש להתייחס באופן מושכל לבסיס המזון הישראלי, ולתכנן בזהירות את מקורותיו ואת היחס בין יבוא לייצור מקומי - בזמני שגרה ובזמני חירום.

* הכותבת מובילה את מחקר ביטחון המזון במכון יסודות למדיניות ציבורית ולציונות מעשית