המשבר הכלכלי שנוצר בעקבות התפרצות נגיף הקורונה (COVID 19) צפוי להיות הגרוע ביותר מאז השפל הגדול של 1929. מדיניות הסגר והבידוד החברתי, המיושמת על ידי ממשלות בכל רחבי העולם במטרה להאט את התפשטות המגפה, גובה מחיר כלכלי הולך וגובר מהעסקים וממשקי הבית. מטרתו של נייר מדיניות זה היא להציג את חזית השיח הכלכלי בעולם ואת דרך ההתנהלות של ממשלות במדינות המפותחות ביחס למשבר זה.

עוד בטרם המשבר קראו כלכלנים בכירים בעולם להגדיל את ההשקעות הממשלתיות בתשתיות, בחינוך ובאנרגיה מתחדשת, וזאת במטרה לעודד את הפעילות הכלכלית ולהגדיל את הפריון. הנימוק הכלכלי התבסס על סביבת הריבית והאינפלציה הנמוכה מאוד שמתקיימת לאורך כל השנים האחרונות, דבר שהופך השקעות אלה למשתלמות מאוד.

עם פרוץ המשבר התגבש קונצנזוס בחזית השיח הכלכלי בעולם, לו שותפים כלכלנים “שמרנים” וכלכלנים “פרוגרסיביים” כאחד, הקורא לפעולה ממשלתית תקציבית, מסיבית ומהירה כתגובה הכרחית למשבר. על אף הבדלים מסוימים בעמדותיהם, המשותף חד וברור: יש להגדיל את התקציבים הממשלתיים על מנת להגן על העסקים ועל משקי הבית, וזאת גם במחיר של הגדלת הגירעון והחוב הממשלתיים, שכן הימנעות מביצוע פעולות אלה תביא למחיר כבד למשק בטווח הארוך.

בעוד שבעולם התגבש קונצנזוס ברור, בישראל קיימות עמדות סותרות. חלק מהכלכלנים הבכירים מביעים עמדות הדומות לקונצנזוס העולמי, אך ישנם גם קולות מרכזיים בתקשורת ובקרב פקידים ונבחרי ציבור, המזהירים מ”היפר- אינפלציה” ומגידול בחוב ובגירעון.

גיוס חוב למימון הוצאות הממשלה אינו “נטל על הדורות הבאים” ותשלומי הריבית על החוב אינם “כסף שהולך לפח”. לאי-הוצאת הכסף הנדרש וגיוס החוב למימונו עלולה להיות עלות כלכלית כבדה במונחי אובדן תוצר, אובדן הכנסות ממיסים וירידה ברמת החיים של משקי הבית. סביבת הריבית הנמוכה מאוד מאפשרת לממשלה להגדיל את החוב מבלי לגרום לשינוי משמעותי בעלויות המימון, כשגיוס החוב עצמו מאפשר לממשלה לממן השקעות בתשתיות וביכולות הייצור, המחזירות תשואה גבוהה למשק כולו (“תועלת לדורות הבאים”). באותו זמן, הריבית והחוב משמשים את הציבור ואת המערכת הפיננסית הישראלית כנכסים בעלי פרופיל סיכון נמוך וכאפיק השקעה סולידי.

לרשות הממשלה עומדות כמה דרכים למימון ההוצאה התקציבית הנדרשת לטיפול במשבר. מימון על ידי גיוס חוב הוא דרך הפעולה המקובלת בעולם, כשלממשלת ישראל מרחב תמרון גדול בזכות יחס חוב-תוצר נמוך יחסית, המאפשר לה לגייס חוב בהיקף משמעותי. לעומת זאת, למימון באמצעות העלאת מיסים צפויות השלכות בעייתיות על המשק, שכן תידרש העלאה משמעותית של שיעורי המס על מנת לפצות על הירידה התלולה בהכנסות. מימון ההוצאה ישירות על ידי הבנק המרכזי זוכה, עוד טרם המשבר, לתמיכה של כלכלנים בכירים בעולם, הקוראים לשימוש במימון זה כצעד משלים למימון באמצעות גיוס חוב.

למימון ההוצאה הממשלתית על ידי הבנק המרכזי קיימים יתרונות של גמישות הפעלה ועלות מימון נמוכה. הטענה כי מדובר ב”הדפסת כסף”, שבהכרח תוביל לאינפלציה, שגויה, שכן מימון בדרך זו אינו גורר בהכרח גידול בכמות הכסף. אם אכן תתפתח אינפלציה, היא תנבע מהתאוששות הפעילות הכלכלית ומגידול בביקושים כתוצאה מההוצאה הממשלתית. יחד עם זאת, חשוב לזכור, כי למימון באמצעות הבנק המרכזי קיימת עלות, גם אם נמוכה מזו של גיוס חוב בשוק, ועל מנת להפעילו בישראל יידרש תיקון חקיקה, שיקבע חלוקת סמכויות ברורה בין הבנק המרכזי לממשלה, שכן חוק בנק ישראל מגביל מאוד את אפשרות הבנק לממן באופן ישיר גירעונות ממשלתיים.

סקירת המחקר הכלכלי וכלי המדיניות המופעלים כיום בעולם להתמודדות עם העלייה באבטלה מצביעים על יתרונות רבים לתוכניות השלמת שכר, שבהן המדינה משלימה עבור המעסיק חלק מהשכר של עובדיו אל מול הפחתה בהיקפי המשרה, הנגרמת מהירידה הזמנית בפעילות הכלכלית. תוכניות אלה, כמדיניות משלימה לדמי אבטלה, מאפשרות שמירה על רמת פעילות כלכלית גבוהה יותר בזמן משבר ומאפשרות התאוששות כלכלית מהירה יותר אחריו, תוך שמירה על הכנסתם של העובדים ועל חלוקת העלות בין הממשלה, העובדים והמעסיקים. הניסיון מהפעלת מדיניות זו בעולם מלמד על אפקטיביות גבוהה, הן בשגרה והן בשעת משבר.

“מדד יסודות” להתמודדות עם המשבר הכלכלי, הבוחן כיצד 25 מדינות מממשות את הקונצנזוס הכלכלי בדבר דרך ההתמודדות הנדרשת עם המשבר, מעלה כי ישנה שונות משמעותית בתגובות המדינות השונות למשבר. חלק גדול ממדינות העולם פעלו בהתאם לקונצנזוס המתגבש בחזית השיח הכלכלי לגבי הצורך לפעול בצורה חזקה ומהירה על מנת למנוע נזק כלכלי ארוך-טווח. בנוסף, ישנן מדינות שהציגו כלי מדיניות “חדשניים” לכאורה, שנבנו מלקחי המשבר הכלכלי הקודם. בישראל, נראה שהממשלה עדיין לא יישרה קו עם המדינות הנמצאות בחזית המערכה, בעיקר בכל הנוגע לסיוע בהורדת אי-הוודאות הכלכלית על ידי הצגת תוכנית מקיפה, קוהרנטית וארוכת-טווח וביישום כלי מדיניות מותאמים.

אנו סבורים שחשוב שהממשלה תסיר מעליה את מגבלות המדיניות הכלכלית שבה היא נוקטת בעשורים האחרונים, תלמד בהקדם מניסיונן של מדינות אחרות לגבי דרך ההתמודדות עם המשבר הכלכלי, תאמץ ותיישם כלי מדיניות מוצלחים, שמתאימים למשק הישראלי, ואף תיצור בעצמה כלי מדיניות חכמים וחדשניים, כל זאת בניסיון להתמודד בצורה מוצלחת עם המשבר הכלכלי חסר התקדים שילווה אותנו, ככל הנראה, עוד חודשים ארוכים.

עד התפתחות משבר הקורונה התאפיינה הסביבה הכלכלית במדינות המפותחות בגאות כלכלית, על רקע שנים ארוכות של מדיניות מוניטרית מרחיבה של הבנקים המרכזיים .i סביבת הריבית בשווקים המפותחים נמוכה מאוד, ומעורבות מסיבית של הבנקים המרכזיים בשווקים הורידה גם את התשואות על אגרות החוב הממשלתיות לטווחי זמן ארוכים יותר לרמות נמוכות באופן היסטורי, כולל תשואות שליליות על אגרות חוב ממשלתיות ל 30- שנים (!) בחלק מהמדינות. כל זאת כתוצאה מהפעלה מסיבית של כלי המדיניות שנכנסו לשימוש בעקבות המשבר הפיננסי ב-2008, ובפרט הקלה כמותית ורכישת ניירות ערך (אג”ח ממשלתי, אג”ח קונצרני ונכסים אחרים) על ידי הבנקים המרכזיים.

כך, בעוד שבישראל ראש הממשלה נתניהו מצטט כלכלנים משנות ה-70 ומזהיר מפני היפר-אינפלציה, העולם המערבי נמצא כבר שנים בסביבה דפלציונית. הבנקים המרכזיים במדינות המערב, כולל בנק ישראל, התקשו לעמוד ביעדי האינפלציה שלהם, על אף מעורבות מסיבית בשוק ומדיניות מרחיבה באופן חסר תקדים.

קונצנזוס בקרב בכירי הכלכלנים – להחזיר את המדינה

עוד בטרם פרץ המשבר הנוכחי, קראו כלכלנים בכירים בעולם להגדלת ההשקעה הציבורית במדיניות המערב בתשתיות, בהון אנושי ובאנרגיה מתחדשת, בטענה שבסביבת ריבית נמוכה ניתן לגייס חוב זול, וששלושת התחומים מציעים תשואה גבוהה על ההשקעה. הטיעון נשען על היגיון כלכלי פשוט, לפיו עלות ההשקעה נמוכה ביחס לתשואה הגבוהה שתתקבל: בתשתיות, עקב התיישנות התשתיות הקיימות והצורך בחידושן כמכשיר להגברת הפריון; בחינוך, התשואה הגבוהה מרכישת ידע, מיומנות וכישורים לשוק העבודה; ובאנרגיה מתחדשת, בזכות ההשפעות החיצוניות החיוביות. מטרת ההשקעות היא תמרוץ הכלכלה, לבטח בסביבת ריבית נמוכה ובמצב שבו הבנקים המרכזיים ממצים את רוב יכולת הפעולה שלהם. בין הכלכלנים הבכירים שהביעו תמיכה בהשקעות מסוג זה, גם פרופ’ לארי סאמרס מאוניברסיטת הארוורד, לשעבר שר האוצר של ארה”ב בממשל קלינטון, יו”ר המועצה הלאומית לכלכלה בממשל אובמה והכלכלן הראשי של הבנק העולמי, פרופ’ אוליבייה בלאנשרד, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, ופרופ’ סטנלי פישר, לשעבר סגן יו”ר הפדרל ריזרב, נגיד בנק ישראל והכלכלן הראשי של הבנק העולמי.

פעולות הבנקים המרכזיים בשנים האחרונות (הורדות ריבית והקלה כמותית) הביאו למצב שבו מרחב התמרון שלהם במצב חירום, אל מול זעזוע חיצוני כמשבר כלכלי הנגרם ממגפה עולמית, מצומצם יחסית וקטן בהרבה מהרצוי. ריביות הבנקים המרכזיים במדינות המערב נמצאות קרוב מאוד לגבול התחתון האפקטיבי (ELB) ולא ניתן להורידן בצורה משמעותית, זאת כאשר השווקים תמחרו מדיניות מוניטרית מרחיבה לאורך זמן, עוד לפני המשבר הנוכחי. הכלי המשמעותי שנותר בידיהם הוא הרחבה כמותית, ואכן בנקים רבים הכריזו על תוכניות הרחבה כמותית נוספות. 

בנוסף לפעילות הבנקים המרכזיים, ועם התפתחות הדינמיקה המשברית בשווקים, נראה שקיים קונצנזוס בקרב רבים מהכלכלנים המובילים בעולם לגבי הצורך בפעולה פיסקאלית מהירה ומשמעותית מצד מדינות, על מנת להגן על כלכלתן מפני הפגיעה החיצונית, וכדי למנוע נזק כלכלי ארוך-טווח. עדות אחת לקונצנזוס זה ניתן למצוא בהתבטאויותיהם של שישה מתוך עשרת כלכלני המאקרו המובילים בעולם (לפי דירוג IDEAS) בחודש האחרון, לגבי הצורך במעורבות ממשלתית לפתרון המשבר. מעניינת במיוחד עמדתה של פרופ’ כרמן ריינהארט מאוניברסיטת הרווארד, הידועה כמי שמחקריה דווקא הצדיקו מדיניות צנע כלכלי בתחילת העשור. ריינהארט, במאמר שפרסמה ב-24.3.20, טענה, כי “כלכלות העולם לא חוו מאז שנות ה-30 שילוב של עצירת הסחר הבינלאומי ונפילת מחירי הסחורות העולמיים יחד עם האטה כלכלית. אין ספק: זהו רגע שבו עלינו ׳לעשות כל מה שנדרש׳ מבחינת מדיניות פיסקאלית ומוניטרית בהיקף רחב, מדיניות שמבוססת על חשיבה מחוץ לקופסה”.

פרופ’ וויצ’יק קופצ’וק, כלכלן מאוניברסיטת קולומביה שבארה”ב, ארגן “הצהרת כלכלנים”, שפונה למקבלי ההחלטות בארה”ב. בהצהרה מפצירים הכלכלנים בממשל האמריקאי לפעול במהירות ולהשקיע תקציבים משמעותיים בסיוע לעסקים, במטרה למנוע פשיטות רגל עד כמה שאפשר, מתוך מחשבה שכך ניתן יהיה להתניע בזריזות יחסית את הפעילות הכלכלית עם דעיכת המגפה, למנוע נזק כלכלי ארוך-טווח ולסייע כלכלית למשקי הבית. באופן ממוקד, ההצהרה מציעה, שהממשלה תסבסד את משכורתם של העובדים, על מנת למנוע פשיטות רגל של משקי בית מצד אחד, ומצד שני לשמר את הקשר בין העובדים למעסיקים על מנת לזרז התנעה מחדש של הפעילות הכלכלית. להצהרה עדיין נאספות חתימות, ובזמן כתיבת שורות אלה חתמו עליה 901 כלכלנים, רבים מהם מאוניברסיטאות העילית בארצות הברית ובאירופה. לסיכום המלצותיהם חותמים הכלכלנים במילים: “כולנו, שמרנים ופרוגרסיביים כאחד, מאמינים שנדרשת הוצאה ממשלתית כדי לתמוך בכלכלה כרגע. אלו הם זמנים יוצאי דופן וממשלת ארה”ב נמצאת בעמדה שמאפשרת לה להוציא כספים. המדינה היא הגוף היחיד שגדול מספיק כדי להבטיח שהכלכלה שלנו תוכל לצלוח את המשבר בלי נזק היקפי משמעותי”.

עדות נוספת לקונצנזוס שהתגבש בקרב כלכלנים בכירים ברחבי העולם היא סקר שנערך על ידי המרכז למאקרו-כלכלה בלונדון (CFM). בסקר, שנערך בקרב 29 כלכלנים בכירים מאוניברסיטאות מובילות באירופה, התגלה קונצנזוס בקרב הנשאלים באשר לצורך בהפעלת סל כלים פיסקאליים רחב ומגוון. הנסקרים נשאלו מה היא העלייה ביחס החוב לתמ”ג שהם “מוכנים לסבול” במסגרת המשבר והמדיניות הכלכלית, אם המדיניות הכלכלית תופעל באופן אפקטיבי. כשליש מהנשאלים ענו שהם מוכנים לקבל עלייה של כ-60% (מרמת חוב-תוצר של 80% לרמה של 140%), וחמישית מהנשאלים ענו שהם מוכנים לקבל עלייה גדולה אף יותר.

אם כן, נראה שהקונצנזוס הכלכלי-מקצועי בעולם דוחק בקובעי המדיניות להפעיל את הכלים שיש ברשות המדינה כדי למנוע פגיעה כלכלית. בנוסף לכך, בשולי הקונצנזוס הכלכלי נשמעים קולות של חוקרים מובילים, הקוראים להכנסת כלי מדיניות מרחיבים חדשים, כמו “כסף הליקופטר” – מימון הוצאות ממשלתיות באמצעות הדפסת כסף על ידי הבנק המרכזי, כפי שנפרט בהמשך.

עמדות כלכלנים בישראל

בישראל נשמעים קולות סותרים. פרופ’ אמיר ירון, נגיד בנק ישראל, הביע בנאומו ב-24.3.20 עמדות הדומות לאלה של הכלכלנים המובילים בעולם, על הצורך במעורבות ממשלתית מהירה ומשמעותית, על סביבת הריבית המאפשרת הגדלת גירעון וחוב לטובת אותה מעורבות, ועל הצורך הכלכלי הדחוף להשאיר עסקים “מעל המים”, כדי למנוע פגיעה כלכלית ארוכת-טווח ולאפשר חזרה מהירה לשגרה כלכלית עם פתרון הבעיה הבריאותית של מגפת הקורונה. כלכלנים נוספים, כמו הפרופסורים רפי מלניק וצבי אקשטיין מהמרכז הבינתחומי הרצליה, הביעו עמדות דומות בדבר הצורך למצוא פתרונות שישאירו בחיים עסקים בריאים, אם באמצעות העברות ישירות ואם באמצעות סבסוד הלוואות. פרופ’ ערן ישיב מאוניברסיטת תל אביב ופרופ’ ליאו ליידרמן, גם הוא מאוניברסיטת תל אביב, לשעבר מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל וכיום הכלכלן הראשי של בנק הפועלים, הלכו רחוק עוד יותר והציעו לממן את ההוצאה הממשלתית לטיפול במשבר באמצעות הדפסת כסף.

מן הצד השני, חלק ניכר מהשיח בעיתונות הכלכלית ומהתבטאויותיהם של מקבלי החלטות ופקידי ציבור, עדיין מתרכז בהצבת המטרה של סגירת הגירעון התקציבי, דאגה בנוגע לפריצת מסגרת ההוצאה התקציבית ועליית רמת החוב, מניעת “בזבוז” ואזכורים להיפר-אינפלציה.

חלק מהשיח בקרב הכלכלנים המובילים בארץ ובעולם עוסק באופן מימון ההרחבה התקציבית הנדרשת. לפני שנצלול לדיון לגבי אופני המימון השונים, חשוב לחזור ולהדגיש את הנקודה המרכזית ביחס לעלות הכלכלית של המדיניות הממשלתית.

עלויות המימון, כמו גם התוצר עצמו, תלויות במדיניות הממשלה עצמה. כלומר, מצבו של המשק וקצב ההתאוששות שלו תלוי בסוג, בעוצמה ובמהירות הפעולה של הממשלה. פעילות אפקטיבית של הממשלה, שתכלול גידול בהוצאה, בגירעון ובחוב היום, תפחית את העוצמה של הפגיעה הכלכלית ושל המיתון ותאפשר חזרה מהירה יותר לתוואי הצמיחה. פעילות כזו תוביל בסופו של דבר לעלות נמוכה יותר למשק. ככל שהמשק יחזור מהר יותר לתעסוקה מלאה ולייצור במלוא הפוטנציאל, כך יהיה קל יותר לשאת ולשלם את החוב והריביות בעתיד, שכן ככל שהתוצר יגדל מהר יותר, כך ילך ויקטן החלק היחסי של החוב והריביות ולמעשה “יישחק”. כל זאת, בהשוואה למצב שבו הממשלה “חוסכת”, נמנעת מהוצאות גדולות, וכתוצאה מכך המיתון מעמיק ומתארך. הימנעות מפעולה אפקטיבית אפשרית עלולה דווקא להשית עלות כלכלית כבדה על המשק. כניסה למיתון עמוק ועלייה משמעותית בשיעורי האבטלה יקשו על המשק לחזור במהירות לתוואי הצמיחה וישיתו עלות משמעותית במונחי אובדן תוצר, אובדן הכנסות ממיסים וירידה ברמת החיים של משקי בית. בין מעצביה הבולטים של מדיניות כלכלית זו פרופ’ אוליבייה בלנשארד, פרופ’ סטנלי פישר, פרופ’ לארי סאמרס, פרופ’ פול קרוגמן ועוד.

אפשרויות מימון ההוצאה התקציבית, שעומדות לרשות הממשלות הן: (1) העלאת מיסים, (2) גיוס חוב ממשלתי למימון הגירעון, (3) מימון הגירעון על ידי הבנק המרכזי.

העלאת מיסים

העלאת מיסים בזמן משבר כלכלי היא צעד עם השלכות כלכליות בעייתיות. בזמן משבר, בסיס המס מתכווץ (פחות מועסקים -> פחות מס הכנסה, פחות פעילות כלכלית במשק -> פחות מע”מ, פחות פעילות עסקית -> פחות מס חברות וכו’), והירידה בפעילות הכלכלית גוררת ירידה בהכנסות ממיסים. במשבר הנוכחי תידרש העלאת מס בשיעורים גבוהים מאוד כדי לפצות על הירידה בהכנסות, כאשר לעצם העלאת שיעורי המס יש אפקט שלילי על הפעילות הכלכלית, השברירית מלכתחילה. חשוב לציין, שישנם מיסים המשפיעים פחות על היקף הפעילות הכלכלית ועל התמריצים של השחקנים בתוכה, כמו מס עושר ומס ירושה. הכלכלנים לנדייס, סאאז וזוכמן מציעים להנפיק “אג”ח קורונה”, אגרת חוב של האיחוד האירופי, לטובת הוצאות ממשלתיות להתמודדות עם המשבר, ולממן את החוב באמצעות מס עושר פרוגרסיבי, כלל אירופי, בשיעור נמוך ולזמן מוגבל.

גיוס חוב למימון הגירעון הממשלתי

גיוס חוב למימון הגירעון הממשלתי הוא אופן המימון המקובל כיום בארץ ובעולם. גיוס חוב הוא למעשה לקיחת הלוואה על ידי הממשלה באמצעות הנפקת אגרות חוב ממשלתיות, אשר ברובן נסחרות בשווקים. כאמור, נראה שהקונצנזוס בקרב כלכלנים בכירים בעולם קורא להתעלם מגודל הגירעון ומהזינוק הצפוי בחוב ולהתרכז במעורבות ממשלתית מהירה ואפקטיבית.

לעיתים נשמעת בעיתונות הכלכלית הטענה, שגיוס חוב הוא נטל על הדורות הבאים, ושהריבית המשולמת על החוב היא “כסף שהולך לפח”. תפיסה זו שגויה משלושה טעמים:

1. מחיר ההימנעות – תפיסה זו לא לוקחת בחשבון את העלות הכלכלית של אי-הוצאת הכסף וגיוס החוב, שעלולה דווקא להשית עלות כלכלית כבדה על המשק במונחי אובדן תוצר, אובדן הכנסות ממיסים וירידה ברמת החיים של משקי בית, כפי שהוסבר קודם לכן.

2. המחיר הנמוך של הגדלת החוב – כפי שהראינו, סביבת הריבית בעולם ובארץ נמוכה מאוד, כך שעלות החוב נמוכה, והממשלה יכולה להגדיל את החוב מבלי שיהיה שינוי משמעותי בעלויות המימון, וייתכן אף בלי צורך להעלות מיסים בהמשך.

3. החוב והריבית הם השקעות במשק ונכסים של הציבור – רק כ-5.5% מהחוב הממשלתי הסחיר של מדינת ישראל מוחזק על ידי משקיעים זרים. הרוב המוחלט של תשלומי הריבית הממשלתיים מגיעים לכיסו של הציבור הישראלי, בין אם ישירות באמצעות החזקות הציבור באגרות החוב, קרנות הפנסיה ומכשירי החיסכון הפנסיוני האחרים, ובין אם בעקיפין דרך המתווכים הפיננסיים – הבנקים וחברות הביטוח. באופן זה, גיוס חוב ממשלתי מאפשר לממן השקעות בתשתיות וביכולות הייצור של המשק, המחזירות תשואה גבוהה למשק כולו, כשהריבית והחוב משמשים את הציבור ואת המערכת הפיננסית הישראלית כנכסים בעלי פרופיל סיכון נמוך וכאפיק השקעה סולידי.

מימון הגירעונות הממשלתיים על ידי חוב הוא כרגע דרך הפעולה המקובלת בעולם, ולכן אנו צפויים לראות עלייה משמעותית ביחס החוב- תוצר במדינות המפותחות. ישראל נמצאת במצב טוב במובן הזה, עם יחס חוב-תוצר נמוך יחסית, מה שמאפשר לממשלת ישראל מרחב תמרון גדול יותר ואפשרות לגייס חוב בהיקף משמעותי על מנת למנוע, עד כמה שניתן, נזק כלכלי בטווח הארוך.

מימון הגירעון הממשלתי על ידי הבנק המרכזי

אמצעי נוסף הוא מימון הגירעון הממשלתי על ידי הבנק המרכזי, שייעשה באמצעות כמה כלים אפשריים שונים xi , אך עם עיקרון זהה: ההוצאה הממשלתית ממומנת ישירות על ידי הבנק המרכזי (שימוש מסוים באמצעי מימון זה מכונה לעיתים “כסף הליקופטר”).

קול בולט בנושא זה הוא פרופ’ סטנלי פישר, לשעבר סגן יו”ר הפדרל ריזרב, נגיד בנק ישראל והכלכלן הראשי של הבנק העולמי, שפרסם באוקטובר 2019, יחד עם כלכלנים נוספים, מאמר המנתח את כלי המדיניות שיעמדו לרשות מדינות העולם במשבר הכלכלי הבא. מאמר זה מציג את מיצוי המדיניות המוניטרית ואת החובות הגדולים יחסית של מדינות המערב, ומציע לבנות מנגנון המאפשר, בתקופות משבר, מימון גירעון על ידי הבנק המרכזי, בצורה המשאירה את הבנק המרכזי עצמאי (ולמעשה מוסיף לו עוצמה נוספת). במקרה כזה, הממשלה תוכל להפעיל מדיניות תקציבית, שתכליתה תמרוץ הביקושים והשקעה ביכולות ייצור, ללא מגבלות מימוניות הנלוות לגיוס חוב.

כלכלנים חשובים נוספים מתבטאים בצורה דומה, ביניהם פרופ’ ג’ורדי גאלי מאוניברסיטת פומפאו פאברה בברצלונה (המדורג במקום ה-9 בדירוג כלכלני המאקרו של IDEAS), ופרופ’ נוריאל רוביני מ-NYU, הקוראים להפעלה מיידית של כלי מדיניות זה.

הפעלת אמצעי זה תדרוש תיקון חקיקה, שכן חוק בנק ישראל מ-1985 מגביל מאוד את האפשרות של הבנק לממן באופן ישיר גירעונות ממשלתיים.

נכון ולא נכון

התעוררות השיח הכלכלי בימים אלה ביחס למימון הגירעון על ידי הבנק המרכזי, מחייבת להתייחס לטענות שגויות שעולות לעיתים קרובות.

הטענה שמימון הגירעון הממשלתי על ידי הבנק המרכזי הוא “הדפסת כסף” ולכן יוביל לאינפלציה מוטעית מיסודה. מימון הגירעון הממשלתי על ידי הבנק המרכזי אינו גורר בהכרח גידול בכמות הכסף, מהסיבה הפשוטה שהבנק המרכזי יכול “לספוג” בחזרה את עודפי הכסף באמצעות הנפקת אגרות חוב ופיקדונות משלמי ריבית של הבנקים המסחריים בבנק ישראל.

לכן, אם תתפתח אינפלציה, היא תנבע מהתאוששות הפעילות הכלכלית וגידול בביקושים כתוצאה מההוצאה הממשלתית, ולא מגידול בכמות הכסף. עליית מחירים מוגבלת היא אף רצויה, בהינתן חוסר היכולת המתמשך של הבנקים המרכזיים לעמוד בגבול התחתון של יעד האינפלציה שלהם. חשוב לזכור, כי בנק ישראל לא הצליח לעמוד ביעד התחתון של האינפלציה במשך מחצית מהתקופה שעברה מאז 2011. כלומר, בעשור האחרון, סוגיית המחירים שאיתה התמודד הבנק הייתה הימנעות מדפלציה – ירידת מחירים ותופעה כלכלית הרסנית – ולא מאינפלציה.

ישנם שני יתרונות מרכזיים למימון הגירעון על ידי הבנק המרכזי:

1. גמישות בהפעלת מדיניות תקציבית – מימון הגירעון לא דורש את התהליך המורכב של גיוס חוב בשווקים. המימון זמין יותר וכפוף להחלטה בלבד.

2. עלות המימון נמוכה יותר – במצב העניינים הנוכחי, שבו ריבית בנק ישראל קרובה לאפס והריבית על החוב הממשלתי חיובית, מימון הגירעון על ידי בנק ישראל יהיה זול יותר, וככזה יאפשר היקפי מימון גדולים יותר.

יחד עם זאת, חשוב להדגיש שישנן עלויות להפעלת כלי מדיניות זה:

1. עלות המימון – על מנת "לעקר" את הגידול בכמות הכסף, בנק ישראל יאלץ לשלם את ריבית בנק ישראל על עודפי הכסף במשק. משמעות הדבר היא, שיש עלות מסוימת למימון הגירעון על ידי הבנק המרכזי, גם אם חלופה זו זולה יותר מהחלופה של גיוס חוב בשוק. זו אינה "ארוחת חינם", אלא כלי מדיניות נוסף שכדאי לשקול בארגז הכלים הממשלתי.

2. חלוקת סמכויות ברורה – המבנה המוסדי הנוכחי חוצץ כמעט לחלוטין בין מדיניות תקציבית (פיסקאלית) לבין מדיניות מוניטרית. בנק ישראל הוא גוף עצמאי, המופקד על יציבות המחירים. על מנת לאפשר לבנק ישראל לממן את הגירעון הממשלתי יש צורך בשינוי החוק ובקביעת ההסדר המוסדי שמחלק את הסמכויות בין הגורמים השונים, כך שיהיה ברור מי יוכל להחליט שמפעילים את כלי המדיניות הזה, מהם היקפי המימון ועוד.

סיכום ביניים

הצגנו את הקונצנזוס בקרב כלכלנים בכירים בעולם בדבר הצורך הדחוף במעורבות ממשלתית מסיבית, אפקטיבית ומהירה בדמות הרחבה תקציבית, לטובת שימור יכולת הייצור של המשק ותמיכה במשקי הבית, וזאת על מנת למנוע נזק כלכלי ארוך-טווח. הראינו שיש עלות לאי-פעולה כזו ושישנם אופני מימון שונים שיכולים לאפשר אותה. סקירת אופני המימון הראתה שניתן להגדיל את הגירעון על ידי גיוס חוב, שכן העלות התקציבית הנוכחית של גיוס חוב נמוכה מאוד (ואף אפסית בחלק מהמדינות), והראינו שקיימת אפשרות נוספת – מימון גירעון על ידי הבנק המרכזי, כלי מדיניות שנכנס לדיון הכלכלי בעולם בשנים האחרונות.

מדיניות אפקטיבית – מקרה בוחן: מה ההבדל בין דמי אבטלה לתוכניות להשלמת שכר?

מעבר למדיניות המאקרו-כלכלית, שעיקרה ההחלטה על היקף ההרחבה התקציבית, אופן מימונה והתיאום עם המדיניות המוניטרית, ישנן סוגיות חשובות הנוגעות לכלי המדיניות עצמם. בחלק זה נסקור בקצרה את הדיון בחזית השיח הכלכלי בנוגע לסוגיה ספציפית: פיצוי עובדים כתוצאה מצמצום הפעילות הכלכלית.

באופן כללי, ניתן לחלק את כלי המדיניות בנוגע לפיצוי העובדים לשני סוגים:

1. “דמי אבטלה” – ביטוח אבטלה הניתן באופן ישיר על ידי המדינה לעובד מפוטר או לעובד שהוצא לחל”ת. כלים אלה מכונים לרוב “ביטוח אבטלה”. מדינות שונות מפעילות קריטריונים שונים לגבי תנאי הזכאות לתוכנית, משך התוכנית והיקף הכיסוי הביטוחי (כלומר, גובה הקצבה ביחס לשכר העובד, לפני שפוטר).

2. “השלמת שכר” – מדיניות שבה המדינה משלימה עבור המעסיק חלק משכר העובדים, אל מול הפחתה בהיקפי המשרה של העובדים, הנגרמת מירידה זמנית בפעילות הכלכלית (כתוצאה ממשבר, לדוגמה). במילים אחרות, במקרה של ירידה זמנית בהכנסות העסק, המעסיק יכול להקטין את היקף שעות העבודה של עובדיו, והמדינה משתתפת במימון חלק מהפער שבין השכר המשולם על ידי המעסיק על המשרה החלקית ובין השכר למשרה מלאה.

ראשית, חשוב לציין, ששני כלים אלה אינם בהכרח מוציאים זה את זה וניתן להפעילם במקביל. לדוגמה, כאשר עסק נסגר וכל עובדיו מפוטרים, אין אפשרות להפעיל את כלי המדיניות של השלמת שכר על ידי המדינה. לכאורה, היגיון הבוחן אך ורק את הכנסות העובדים עלול לטעון ששני כלי מדיניות אלה שקולים, בהינתן שאכן הסכום שמגיע לעובד מפוטר זהה. בחינה מדוקדקת יותר מראה שישנם הבדלים חשובים בין שני כלי מדיניות אלה. באופן ספציפי, נבחן ארבעה היבטים:

1. התאמת התפוקה של מעסיקים בזמן המשבר. מודלים של השלמת שכר מאפשרים למעסיקים לצמצם את היקף התפוקה (ואת שעות העבודה) באופן גמיש, בהשוואה לחלופה הבינארית של הוצאה לחל”ת או פיטורים. במובן זה, סבסוד שכר מקל על מעסיקים לשמר יכולות ייצור ולהתרכז בניהול הפעילות העסקית ובשיפורה. האפשרות להקטין את מספר שעות העבודה בצורה “רוחבית”, כלומר לקבוצת עובדים גדולה, אל מול האלטרנטיבה ה”אנכית” של פיטורי קבוצת עובדים קטנה יותר, מאפשרת שימוש יעיל יותר במשאבים העומדים לרשות העסק, ומאפשרת התאמת התפוקה לביקוש באופן שוטף. ישנן ראיות מחקריות התומכות בהשערה, שנקיטת מדיניות סבסוד שכר מקטינה אבטלה בתקופות משבר.

2. קצב ההתאוששות עם היציאה מהמשבר הוא כנראה ההבדל המשמעותי ביותר. ישנן ראיות לכך, שמדיניות של סבסוד שכר מאפשרת יציאה מהירה יותר מהמשבר. חלק מהראיות התומכות בכך מתרכזות בהשפעה החיובית של תוכניות השלמת שכר ממשלתית על שרידות של חברות בעת משבר. המשמעות היא שיותר חברות שורדות את המשבר, יכולת הייצור של המשק נשמרת במידה גבוהה יותר וכך מתאפשרת התאוששות מהירה יותר בסוף המשבר. המקרה ההפוך הוא קריסתן של חברות עקב משבר חיצוני זמני, אשר מובילה לאובדן ערך רב בדמות הון, ידע, יכולות, קשרים עם ספקים ולקוחות, ניסיון ניהולי/טכני/שיווקי ספציפי לחברה ועוד. טענה נוספת עוסקת בעלויות הקשורות בהתאמת עובדים מפוטרים למעסיקים ("matching"). הטענה, המושמעת בין השאר על ידי חוקרים מאוניברסיטאות מובילות, היא, שבעוד ששיעור האבטלה יכול לעלות במהירות, שיעור הירידה באבטלה יהיה איטי יחסית, בין השאר, בגלל עלויות החיפוש וההתאמה בין עובדים למעסיקים. כאשר נשמרים יחסי עובד-מעסיק, כמו בתוכניות השלמת שכר ממשלתיות, העלויות הללו נחסכות וניתן לחזור במהירות לתפוקה מלאה.

3. העלויות הישירות בתוכניות מהסוג של השלמת שכר מתחלקות בין הממשלה – המספקת את ההשלמה, המעסיק – שממשיך לשלם חלק מהשכר בהתאם להיקף המשרה המופחת, והעובדים – המקבלים שכר נמוך יותר משכרם המלא למשרה מלאה. כל זאת, בניגוד לתוכניות דמי אבטלה, שבהן העלויות מתחלקות באופן ישיר בין הממשלה, המשלמת את מלוא הקצבה, לעובדים.

4. שימור רצף תעסוקתי עבור עובדים, המתאפשר בתוכניות השלמת שכר ממשלתיות, משמעו שימור רצף הפקדות פנסיוניות ורציפות כיסוי ביטוחי. מעבר לכך, על פי מחקר של האיחוד האירופי, שימור הרצף התעסוקתי מעניק ביטחון לעובדים, מה שמשפיע על נטייתם השולית לצרוך. במילים אחרות, בעוד שעובד שפוטר ומקבל דמי אבטלה ייטה לחסוך, עד כמה שאפשר, מהקצבה מתוך אי-ודאות לגבי הכנסותיו העתידיות, עובד שנמצא בתוכנית השלמת שכר ממשלתית ממשיך להיות מועסק ונוטה לשנות פחות את הרכב ההוצאה שלו, שכן יש לו ודאות רבה יותר לגבי הכנסותיו העתידיות.

בהסתכלות רחבה על ארבעת ההיבטים הללו, ניתן לקבוע שתוכניות השלמת שכר מאפשרות להשיג מטרות מדיניות נוספות, מעבר לתמיכה בפרטים ובמשקי בית בזמן משבר. בפרט, תוכניות אלה מאפשרות רמה גבוהה יותר של פעילות כלכלית ותעסוקה בזמן משבר, וחזרה מהירה יותר של המשק לתוואי צמיחה, כל זאת על ידי הפעלת תוכנית שעלותה נמוכה יותר למדינה בהשוואה לדמי אבטלה.

כלי המדיניות של השלמת שכר הוכנס לשימוש בגרמניה לפני כמאה שנים. עם הזמן המנגנונים שונו והשתפרו, ועם פרוץ המשבר הכלכלי ב-2008, הממשלה, בהתייעצות עם המעסיקים, פישטה את הקריטריונים לזכאות והגדילה את היקף התוכנית. גרמניה צלחה את משבר 2008 בצורה טובה יחסית. על אף ירידה משמעותית בתוצר, היקף האבטלה נשאר יחסית נמוך והמשק התאושש במהירות, בהשוואה למדינות ה-OECD האחרות. היתרונות בהפעלת כלי המדיניות של השלמת שכר, והניסיון החיובי בהפעלת הכלי הזה בגרמניה, לא חמקו מעיני קובעי המדיניות בעולם, ושורה ארוכה של מדינות אימצו מודלים דומים:

• אוסטריה, בלגיה, צ’כיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, הונגריה, איטליה, יפן, הולנד, נורווגיה, פולין, פורטוגל, סלובקיה וספרד הן מדינות שפיתחו תוכניות השלמת שכר בעקבות הניסיון הגרמני המוצלח.

• בנאומו ב-20.3.2020, שר האוצר הבריטי סונאק הציג גרסה בריטית לתוכנית השלמת שכר, כחלק מהתוכנית הכלכלית הבריטית להתמודדות עם המשבר הכלכלי שבפתח, וכך הצטרפה בריטניה אל רשימת המדינות המפעילות תוכנית מהסוג הזה.

• בתחילת אפריל 2020 הציגה נציבות האיחוד האירופי תוכנית להקמה ולהפעלה של תוכניות השלמת שכר, המבוססות על המודל הגרמני, בכל מדינות האיחוד האירופי, כחלק מרכזי בפעולת האיחוד להתמודדות עם המשבר הכלכלי שבפתח. המשמעות היא שבכל המדינות החברות באיחוד תופעל תוכנית השלמת שכר בהיקף משמעותי.

כחלק מההשוואה הבין-לאומית חשוב לציין, שההבדלים בבניית פרטי התוכנית – היקף הסיוע, הקריטריונים לזכאות, מנגנוני ההפעלה והסינון, משך הזמן לקבלת אישור והעברת הכספים וכו’ – קריטיים להצלחת התוכנית ולהתאמתה לשגרה ולימי משבר. ישנו ניסיון רב-לאומי מצטבר בהפעלת תוכניות שונות מהסוג הזה. יש ממי ללמוד, וניתן “לייבא” Best Practices ולהתאימם לשוק העבודה הישראלי.

לסיכום, השלמת שכר ממשלתית ככלי מדיניות משלים ותחליפי לדמי אבטלה, מאפשרת לענות על מטרות מדיניות נוספות מלבד תמיכה בעובדים שהכנסתם נפגעה. בפרט, השלמת שכר מאפשרת שמירה על רמת פעילות כלכלית גבוהה יותר בזמן משבר והתאוששות כלכלית מהירה יותר אחריו, תוך שמירה על הכנסתם של העובדים וחלוקת העלות בין הממשלה, העובדים והמעסיקים. בנוסף, חשוב לציין, שתוכנית להשלמת שכר משמשת גם בשגרה ככלי חשוב לסיוע לעסקים הנקלעים לקשיים זמניים. הניסיון מהפעלת המדיניות בעולם בכלל ובגרמניה בפרט מלמד על האפקטיביות של תוכניות מסוג זה, הן בשגרה והן בשעת משבר.

מדיניות הממשלה - השוואה בינלאומית

רקע, מתודולוגיה ונתונים

בהתאם לקונצנזוס המתגבש בשיח הכלכלי, שתואר לעיל, מדינות רבות מיהרו לפעול ויצאו בתוכניות הרחבה תקציבית, בנוסף להרחבות מוניטריות המבוצעות על ידי הבנקים המרכזיים, ובמקביל למאמצים להכלת הנגיף ולשמירה על יציבות המערכת הפיננסית. להלן נסקור בקצרה את ההבדלים במדיניות הממשלה בין מדינות שונות בעולם.

כפי שהצגנו קודם לכן, הקונצנזוס הכלכלי המקצועי גורס שדרושה פעולה ממשלתית רחבת-היקף, מהירה ואפקטיבית על מנת למנוע נזק כלכלי ארוך-טווח. בחלק זה של נייר המדיניות אנו בוחנים את תגובתן של חלק ממדינות העולם למשבר הנוכחי. לצורך בחינת המדיניות הממשלתית בעולם בנינו מסד נתונים הכולל 25 מדינות. עבור כל מדינה בדקנו את המרכיבים הבאים:

1. היקף המעורבות הממשלתית בתגובה למשבר

2. תמהיל המעורבות הממשלתית, בחלוקה לכלים תקציביים וכלים תזרימיים

3. מהירות התגובה של הממשלה למשבר

4. יישום Best Practices כחלק מהמדיניות הממשלתית להתמודדות עם המשבר

ההיקף והתמהיל של המעורבות הממשלתית

את היקף המעורבות אנו מודדים באחוזי תמ”ג, כשהנתונים לקוחים ממסד הנתונים המתעדכן של קרן המטבע הבינלאומית. בבחינת תמהיל המעורבות, אנו מחלקים את ההוצאות הממשלתיות לשני סוגי כלים:

1. כלים תקציביים – כוללים את כל הפעולות שמעבירות כסף מהממשלה לעסקים ולמשקי הבית, כמו מענקים, הגדלת תקציבים ממשלתיים, סובסידיות, קצבאות, הורדות מיסים וכדומה.

2. כלים תזרימיים – כוללים את כל הפעולות שמסייעות לעסקים ולמשקי בית לדחות הוצאות ולהקדים הכנסות, אך אינן מעבירות כסף מהממשלה למגזר הפרטי. אלה פעולות שמטרתן להקל על התזרים של עסקים ומשקי בית, והן כוללות הלוואות, דחיית תשלומי מיסים, ערבויות להלוואות וכדומה.

ההבחנה בין כלים תקציביים לתזרימיים חשובה כאשר ניגשים לבחון את ההיקף והעוצמה של המעורבות הממשלתית. כלים תזרימיים יכולים לסייע לעסקים ולמשקי בית לצלוח זעזועים קצרים ועלותם לממשלה נמוכה יחסית. למעשה, רק עלויות המימון וחילוט הערבויות, אם יש כאלה. בשל כך, ממשלות יכולות להפעיל כלים כאלה בהיקפים גדולים מאוד, אך השפעתם של כלים אלה זמנית ומוגבלת יחסית, גם אם חשובה וחיובית. בחלק מהמדינות ישנה חפיפה חלקית בין פעילות הממשלה לפעילות הבנקים המרכזיים בכל הקשור לכלים תזרימיים, ובנתונים שנציג בהמשך אנו בוחנים את פעילויות הממשלה בלבד (ולא כלים אחרים שהפעילו בנקים מרכזיים). כלים תקציביים הם כלים עם עלות ישירה לממשלה, הממשלה מתקצבת תוכניות או מעבירה כספים לעסקים או למשקי בית בדרכים שונות. במקרים שבהם לא יכולנו לייחס היקף הוצאה לאחד מסוגי שני הכלים, הכלים מופיעים בקטגוריה “לא ידוע”.

מהירות התגובה

את מהירות התגובה של הממשלה אנחנו מודדים על ידי ספירת הימים שחלפו בין סגירת בתי הספר במדינה ובין הצגת תוכנית כלכלית ממשלתית כתגובה למשבר. הנתונים של תאריכי סגירת בתי הספר ותאריכי הצגת התוכניות הכלכליות לקוחים מהעיתונות הכלכלית.

יישום Best Practices

בחינת ה-Best Practices בסקירה זו מתייחסת לכלי המדיניות שנידון בפרק הקודם – השלמת שכר ממשלתית ככלי משלים ותחליפי לדמי אבטלה – כמקרה בוחן ספציפי. הנתונים על המדינות לקוחים מבסיס הנתונים של קרן המטבע, מאתרי הממשלות ומהעיתונות הכלכלית.

ממצאים

ראשית, ניתן לראות שונות משמעותית בהיקפי התגובה הממשלתית למשבר.

גרמניה ואיטליה יצאו בתוכניות בהיקפים גדולים מאוד (מעל 20% מהתמ”ג). גם צ’כיה, בריטניה ודנמרק הציגו תוכניות בהיקפים גדולים. ממוצע סך התוכניות הוא כ-10% מהתמ”ג. ישראל נמצאת בתחתית ההשוואה, יחד עם ניו-זילנד ואסטוניה, עם תוכנית כוללת בהיקף של כ-6% מהתמ”ג. התוכנית הקטנה ביותר הוצגה בדרום קוריאה, והיא בהיקף של קצת פחות מ-1% מהתמ”ג.

השוואה של הכלים התקציביים בלבד מצביעה על שונות נמוכה משמעותית בין המדינות. שוודיה היא המדינה עם היקף ההוצאה התקציבית הגבוה ביותר, כ-9% מהתמ”ג. הממוצע במדינות השונות הוא 3% , וזה גם היקף ההוצאה בישראל. ניו-זילנד הציגה תוכנית גדולה ומקיפה להתמודדות עם המשבר, ובתמונה הכוללת נמצאת הרחק בין המדינות עם היקף התוכניות הנמוך יחסית, וזאת משום שכל התוכנית הממשלתית מורכבת מכלים תקציביים, ובפרט, הגדלה פרמננטית של תקציבי הרווחה והבריאות, סיוע תקציבי למעסיקים ותמיכה מסיבית בסקטור התעופה וההובלה.

בבחינת מהירות התגובה ניתן לזהות מידה רבה של שונות. יפן הציגה תוכנית כלכלית כשבועיים וחצי לפני סגירת בתי הספר. ברוב המדינות, סגירת בתי הספר והצגת התוכנית הכלכלית התרחשו בהפרש של ימים ספורים. ישראל בולטת לרעה במהירות התגובה של הממשלה, כאשר חלפו מעל שבועיים בין ההחלטה על סגירת בתי הספר ובין הצגת התוכנית הכלכלית על ידי ראש הממשלה ושר האוצר, כשנכון לזמן כתיבת נייר זה, חלק משמעותי מהתוכנית שהוצגה עדיין לא יצא אל הפועל.

מבחינת הפעלת מדיניות השלמת שכר ממשלתית ככלי משלים ותחליפי לדמי אבטלה, מיקמנו את המדינות על רצף – ממדינות שבהן לא קיימת תוכנית השלמת שכר, דרך מדינות שבהן תוכניות כאלה מופעלות בהיקפים קטנים (תקרות שכר נמוכות או הפעלה בסקטורים ספציפיים בלבד), ועד תוכניות כוללות.

ראויות לציון ניו-זילנד ובריטניה, שהציגו לראשונה תוכניות להשלמת שכר ממשלתית במשבר הנוכחי. בנוסף, כפי שציינו, האיחוד האירופי יצא בתוכנית שבמסגרתה יסייע במימון תוכניות השלמת שכר ממשלתית לכל מדינות האיחוד. בישראל לא קיימת תוכנית להשלמת שכר, ונראה כי בשלב זה תוכנית מסוג זה אינה עומדת על הפרק מבחינת הממשלה.

מדד יסודות להתמודדות עם המשבר הכלכלי

על מנת לבחון את ארבעת מרכיבי המדיניות במבט כולל ובהשוואה בין-לאומית, יצרנו את “מדד יסודות”. במסגרת המדד, כל מדינה קיבלה ציון בכל אחד מהמרכיבים ביחס למדינה המובילה באותו מרכיב . לכל אחד מהמרכיבים קבענו משקל, ובאופן זה קיבלנו מדד שלם, המאפשר לבחון את דרכי ההתמודדות של המדינות השונות עם המשבר הכלכלי.

ניתן לראות שאת המדד מובילה גרמניה, בעיקר בשל היקף הוצאה משמעותי, בתוספת מהירות תגובה ויישום Best Practices. בריטניה, יפן, איטליה וסינגפור קיבלו גם הן ציונים גבוהים במדד. בתחתית הרשימה נמצאות דרום קוריאה וצ’ילה, שהציגו תוכנית תקציבית קטנה יחסית. ישראל מדורגת במדד זה בתחתית הרשימה. בעוד שהיקף הכלים התקציביים בישראל קרובים לממוצע, הממשלה התעכבה בהצגת התוכנית, לא הוצגו כלל תוכניות להשלמת שכר והיקף הכלים התזרימיים קטן בהשוואה למדינות אחרות.

לסיכום, אנו רואים מידה רבה של שונות בתגובות המדינות השונות למשבר, הן בהיקפי התגובה, הן בתמהיל הכלים, הן במהירות התגובה והן ביישום של Best Practices. חלק גדול ממדינות העולם פעלו בהתאם לקונצנזוס המתגבש בחזית השיח הכלכלי לגבי הצורך לפעול בצורה חזקה ומהירה, על מנת למנוע נזק כלכלי ארוך-טווח. בנוסף, ישנן מדינות שהציגו כלי מדיניות “חדשניים”, כאלה שלא היו בשימוש באותה מדינה לפני כן, שנבנו מלקחי המשבר הכלכלי של שנת 2008 – כלי מימון חדשים, כלים תקציביים וכלים תזרימיים.

לגבי ישראל, נראה שהממשלה עדיין לא יישרה קו עם המדינות שבחזית המערכה. אנו סבורים שחשוב שהממשלה תסיר את מגבלות המדיניות הכלכלית שבה היא נוקטת בעשורים האחרונים, תלמד בהקדם מניסיונן של מדינות אחרות לגבי דרך ההתמודדות עם המשבר הכלכלי, תאמץ ותיישם כלי מדיניות מוצלחים שמתאימים למשק הישראלי, ואף תיצור בעצמה כלי מדיניות חכמים וחדשניים, כל זאת בניסיון להתמודד בצורה מוצלחת עם המשבר הכלכלי חסר התקדים שילווה אותנו, ככל הנראה, עוד חודשים ארוכים.

הנתונים המוצגים בטבלה שימשו להכנת האיורים בפרק 4, כשמקורותיהם מופיעים בגוף הנייר ובהערות השוליים. חשוב לציין, כי הנתונים נאספו מכמה מקורות ואינם חלק מבסיס נתונים אחיד וסדור, ועל כן ייתכן שיימצאו הבדלים מסוימים בינם ובין נתונים שמופיעים בפרסומים אחרים. בנוסף, קצב השינויים של פעולות הממשלות מהיר וסביר להניח כי נתונים אלה עוד ישתנו.