על פי נתוני משרד החקלאות, תפוקת ענף החקלאות בישראל בשנת 2018 עמדה על כ-30.5 מיליארד ש"ח. ענף זה, אשר במשך שנות הקמתה וביסוסה של המדינה היה אחד מהנדבכים החשובים שעליו נשענה הכלכלה של המדינה הצעירה, הפך עם השנים לענף קטן יחסית, בהשוואה לתעשייה ולשירותים, האחראי רק על 1.2% מהתמ"ג (התוצר המקומי הגולמי). מגמה זו כשלעצמה היא תוצאה טבעית של התפתחות כלכלה מודרנית, אולם נראה כי בשנים אחרונות מראה הענף סימני מצוקה, מעבר להצטמצמות חלקו היחסי בתמ"ג של מדינה מתועשת.
בשנים האחרונות אנו עדים לקיפאון בהיקף התוצר החקלאי. מאז שנת 2009, התוצר החקלאי אינו משתנה ונותר קבוע בהיקפו (במחירים קבועים), וזאת לאחר שבעשור שלפני כן הוא עלה בכ-60%.
בנוסף, אנו חוזים ירידה בפריון החקלאי. מאז ומתמיד הצטיין ענף החקלאות בפריון גבוה ביחס לענפי המשק האחרים בישראל (אך לא בפריון גבוה ביחס לשאר מדינות העולם), אך בשנים האחרונות נמצא הפריון החקלאי במגמת ירידה. כיום, הפריון לעובד בחקלאות בישראל נמוך ב-43% מהפריון לעובד בחקלאות במדינות האיחוד האירופי.
את הירידה בפריון ואת הקיפאון בתוצר ניתן לייחס לגורמים רבים: בעיות אשראי חמורות שמהן סובלים החקלאים, קשיים בגיוס כוח אדם מתאים, הזדקנות העובדים בענף, בעיות אקלימיות, הכוללות בצורת ארוכה והתחממות כדור הארץ, וכן בעיות הקשורות לרגולציה על ענפי החקלאות ומדיניות ההגנות והתמיכות. כל אלו תורמים את חלקם למשבר בענף החקלאות.
בעיית הקיפאון בתפוקה והירידה בפריון משפיעה על ענף החקלאות (כ-17,000 בעלי משקים חקלאיים ועוד עשרות אלפי מועסקים בענף) ועל ענף האגריטק (כ-18,000 עובדים), וכן על פוטנציאל הצמיחה של ענפים אלו. הבעיה משפיעה גם על מיליוני צרכני המזון, שנפגעים מעליית מחירי המזון ומאי-שיפור מגוון המזון ואיכותו. היא גם גורמת להרחבת הפערים הכלכליים בשל חלקו הגדול יותר של המזון בסל ההוצאות של משקי בית בעשירונים הנמוכים. בנוסף, הקיפאון בתפוקה והירידה בפריון משפיעים על גובה ההכנסות ממיסוי למדינה.
בעיית הקיפאון בתפוקה והירידה בפריון היא קריטית גם לשאלת המשך קיומו של ענף החקלאות בישראל. מעבר לתרומתו הישירה, ענף זה מייצר תועלות חיצוניות חיוביות, כמו שמירה על שטחים פתוחים, מגוון אקולוגי וביטחון תזונתי. המשך הקיפאון בענף עלול להביא לנזקים חמורים יותר בשל הזדקנות העוסקים בענף, הקשחת הרגולציה וצמצום התמיכות הממשלתיות. להערכתנו, העשור הקרוב הוא עשור קריטי לעתיד החקלאות בישראל לאור המדיניות המסתמנת של צמצום התמיכות העקיפות ומעבר לתמיכות ישירות.
בנייר מדיניות זה נתמקד בפתרונות אפשריים לבעיית הפריון והתפוקה בענף החקלאות באמצעות שימוש במחקר ופיתוח (להלן: מו"פ) חקלאי בצורה מיטבית. הבחירה להתמקד במו"פ כפתרון משמעותי לבעיות הפריון והתפוקה בחקלאות נובעת מכך שנמצא ששיפורים בפריון תלויים, בין היתר, בהטמעה אפקטיבית של מו"פ[vii]. יתרה מכך, ארגון ה-OECD ממליץ לישראל על המשך השקעה במו"פ בחקלאות כפתרון לבעיית הפריון[viii]. בישראל קיימת תשתית מו"פ חקלאי משמעותית, שלהערכתנו ניתן לרתום באופן מוצלח לפתרון בעיות הירידה בפריון והקיפאון בענף החקלאות.
מהו מו"פ חקלאי?
מחקר פיתוח (מו"פ) מוגדר כפעילות שיטתית ומדעית, המיועדת ליצור ידע מדעי או טכנולוגי חדש, כולל ידע על אדם, תרבות וחברה, או לפיתוח יישום חדש של ידע מדעי או טכנולוגי.
המו"פ החקלאי, כלומר זה העוסק בתחומי החקלאות השונים, משרת מטרות רבות, ביניהן פיתוח זנים, מחקר בסיסי של מחלות, פיתוח ידע בגידולים, דשנים והמצאת טכנולוגיות המייעלות את תהליך הייצור. כמו כן, קיים מו"פ משמעותי גם בשלבים שלאחר איסוף התוצרת, כמו טכנולוגיות לשינוע יעיל, מניעת אובדן מזון והארכת חיי מדף.
המו"פ החקלאי בישראל משמעותי ומבוסס. יש לו הישגים רבים לאורך השנים בפיתוח זנים חדשים, הארכת חיי מדף של מוצרים, פיתוחים בתחום המים ועוד. שורשיו נטועים הן בענף החקלאות של ההתיישבות העובדת והן ובמסורת המדעית של ישראל. במקורו נועד המו"פ החקלאי לסייע בפיתוח והטמעה של טכנולוגיה כדי לקדם את החקלאות המקומית, אך במהרה הפך במקביל לענף ייצוא בפני עצמו. כיום, 3% מההשקעות במיזמי אגריטק בעולם (מיזמים המשלבים טכנולוגיה עילית בחקלאות) מופנות לישראל (פי 25 משיעור אוכלוסייתה בעולם ופי 7 מההיקף היחסי של הכלכלה הישראלית בעולם).
המו"פ החקלאי בישראל מיוצר הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי. במגזר הציבורי קיימים מוסדות ותיקים ומתוקצבים: מכון וולקני, הפקולטה לחקלאות ברחובות והמו"פים האזוריים של קק"ל ומשרד החקלאות.
היקף ההשקעה השנתי הכולל במוסדות אלה מגיע לכ-500 מיליון ש"ח בשנה (מתוכם כ-400 מיליון ש"ח בשנה למכון וולקני). המוסדות האקדמיים (מכון וולקני, הפקולטה לחקלאות) עוסקים בעיקר במחקר אקדמי בסיסי ובמחקרים ארוכי-טווח (כמו פיתוח זנים), שלא תמיד יש להם פוטנציאל מסחרי בטווח הזמן הקצר, אם בכלל. מוסדות המו"פ האזוריים עוסקים בשיפור תהליכי הייצור המקומיים, ובעיקר בפעילות הכוללת שיפור טכנולוגיות חקלאיות קיימות ובחינת טכנולוגיות חדשות, לצורך התמודדות עם בעיות אקלים, השקיה, הזנת צמחים והגנה ממזיקים וממחלות. בנוסף, מוסדות המו"פ האזוריים פועלים בשיתוף מחלקת הנדסה חקלאית במכון וולקני להכנסת מיכון לתהליכי הגידול לטובת חיסכון בכוח אדם. עם זאת, חשוב לציין, כי קיימת תחרות בין הגופים על מענקי המחקר של המדען הראשי של משרד החקלאות, מה שפוגע בשיתוף הפעולה בין מכון וולקני למו"פים האזוריים.
במסגרת המגזר הפרטי פועלות בישראל כ-500 חברות אגריטק, העוסקות במגוון תחומים, ביניהם טכנולוגיות מים וייעול תהליכי גידול. החברות עוסקות בעיקר בפיתוחים בעלי פוטנציאל ליישום ברחבי העולם וביכולת לייצר רווחיות גבוהה בטווח זמן קצר ובינוני. בשנת 2017 לבדה גייסו החברות 140 מיליון דולר.
כאמור, לצד השגשוג של המו"פ החקלאי בישראל, בענף החקלאות עצמו חל קיפאון בתפוקה, הפריון יורד ותהליכי הייצור אינם מאמצים באופן מלא טכנולוגיות חדשניות מהארץ ומהעולם.
מו"פ חקלאי , בין אם פרטי ובין אם ציבורי, נועד לפתור בעיות שצצות לאורך שרשרת הייצור והצריכה של מוצרים חקלאיים. כך, פיתוחי מו"פ יכולים לבוא בעקבות צורך בשיפור תהליכי ייצור (תרופות למחלות בצמחים, שיפור תהליכי גידול, דישון וחקלאות מדייקת, הארכת חיי מדף) או בהתאמות לשווקים בארץ ובעולם (פיתוח זנים המותאמים לטעם הלקוח, פיתוח גדלים ומראה המסייעים לשיווק המוצר).
המו"פ הציבורי נועד בעיקר לסייע בתהליכים ארוכי-טווח, במחקר בסיסי ובמחקר שאין לו בהכרח היתכנות כלכלית מיידית. פירות הדר קליפים, למשל, הם פרי פיתוח כלכלי של מחקר בסיסי בן 15 שנים במכון וולקני, אשר מומן, בין היתר, מכספי ציבור. מצד שני, המו"פ הציבורי חייב להיות מחובר לצורכי השוק ולספק הן את צורכי החקלאים והן את צורכי הצרכנים.
פיתוח והטמעה של מו"פ בחקלאות המקומית
קשיים מרכזיים בתחום
מצוקת אשראי: רוב הקרקע החקלאית בארץ נמצאת בבעלות המדינה, מה שמקשה על השימוש בקרקע כבטוחה למתן אשראי. כתוצאה מכך נוצרת בעיה במימון השקעות לטובת פיתוח החקלאות. פרופ' צביקה אקשטיין הראה, כי קיים פער בין היקף האשראי הבנקאי לחקלאות (6% מתוצר הענף) ובין היקף האשראי הבנקאי לשאר ענפי הסקטור העסקי (43% מתוצר ענפים אלו בממוצע). לחלק מהפער המתואר ניתן מענה על ידי אשראי מדינה, אולם אשראי זה אינו גבוה בהיקפו ואינו מותאם לסיפוק צורכי החדשנות באופן הנדרש.
בעיות בניהול הסיכונים הכרוכים בחדשנות: עקב מצוקת האשראי והסיכונים המובנים בענף (פגעי מזג אוויר, מחלות , סיכוני שוק), קיימת שמרנות בניהול הסיכונים בענף.
חיסרון לקוטן: למרות תהליכים של עלייה בגודל המשקים המקומיים בעשור האחרון, ענף החקלאות בישראל מאופיין עדיין בריבוי משקים קטנים בהשוואה לנעשה בעולם. המשמעות היא שרבים מהמשקים הקטנים בישראל אינם מסוגלים לממן פיתוח והטמעה של טכנולוגיות חדשות ויקרות, כמו חקלאות מדייקת וחקלאות חכמה, אשר מהוות כיום את ראש החץ של הטכנולוגיה העולמית.
קשב ניהולי: בעסקים קטנים, ביניהם גם משקים חקלאיים קטנים, עוסקים המנהלים בעיקר בשוטף ובכיבוי שריפות, ולכן אינם פנויים לפיתוח והטמעה של חדשנות.
בעיות מידע: היחלשות מערך ההדרכה, שאמור להעביר את המידע העדכני אל החקלאי, מובילה לחוסר היכרות עם החידושים הקיימים בתחום החקלאי. בנוסף, צמצום והפרטה של ערוצי הפצה מרכזיים לעולם (כמו חברת אגרקסקו) הפחיתו את יכולתם של מפתחי המו"פ הציבורי לקבל מידע עדכני על הצרכים העדכניים של השוק.
בעיות מבניות: כיום לא קיימים תמריצים מספיקים להעדפת פיתוח טכנולוגיות חדישות, שייושמו קודם כל בחקלאות המקומית, לעומת פיתוחים שפונים לכלל השוק העולמי. רוב מענקי המו"פ של רשות החדשנות ניתנים ללא התניות מפורשות לחיזוק החקלאות המקומית, והסיוע לחקלאות המקומית אינו מותנה בביצוע צעדים להעלאת הפריון. בדרך זו נשחק התמריץ לפתח מו"פ לחקלאות המקומית, לאמץ מו"פ על ידי החקלאים ולייצר שדות ניסוי ("בטא סייט") חקלאיים לאגריטק הישראלי.
עמדת הממשלה
עמדתה הנוכחית של ממשלת ישראל מתוארת היטב באתר רשות החדשנות: "חדשנות היא מפתח לצמיחה כלכלית בכלכלה המודרנית. אולם, חלק מהמאפיינים של פעילות מו"פ, כמו זליגה טכנולוגית ורמת סיכון גבוהה, גורמים לכך שהתועלת הכלכלית לחברה עסקית המשקיעה במחקר ופיתוח נמוכה מהתועלת המשקית. כתוצאה מכך, ההשקעה הפרטית במו"פ עלולה להיות נמוכה מההשקעה האופטימלית בראייה משקית. על מנת להתגבר על כשלי שוק אלה ולהקטין את הסיכון העומד בפני החברות, דרושה התערבות ממשלתית ש"תפצה" חברות ותעודד אותן להשקיע במו"פ במידה הרצויה.
חשוב לציין, כי בנושא ההתערבות הממשלתית בתחומי החקלאות והמו"פ מתקיים כל הזמן דיון ער בין תפיסות עולם שונות: בצד ימין של המפה עומדת תפיסה שמרנית, הגורסת מינימום התערבות. גישה כזו מבקשת לצמצם את התערבות הממשלה רק לכשלי שוק מובהקים, וגם אז בצורה מינימלית ככל האפשר. גישה זו רואה במעורבות הממשלתית הנוכחית במו"פ ובחקלאות התערבות מיותרת במידה רבה, וקוראת לממשלה למשוך ידיה משווקים אלו גם במחיר פגיעה בענף החקלאות ובתעשיית המו"פ בטווח הקצר; בצד הסוציאל-דמוקרטי של המפה עומדת גישה הרואה הכרח בהתערבות ממשלתית בכשלי שוק וברגולציה חכמה. גישה זו רואה את תחום המו"פ כתחום בעל כשל שוק בתחום המימון בשלבים המוקדמים, שיש לטפח באמצעות קרנות ממשלתיות, ואת תחום החקלאות כתחום בעל השפעות חיצוניות חיוביות בתחומי הסביבה והביטחון התזונתי, שיש לעודד באמצעות תמיכות ישירות ועקיפות.
על אף מגמות של שינוי במדיניות התמיכות בחקלאות, עדיין המו"פ הישראלי בכלל, וחלק נכבד מהמו"פ החקלאי בפרט, מושפעים באופן משמעותי מהמדיניות הממשלתית ואף נתמכים באופן ישיר על ידה. במקביל, חלקים נרחבים מפעילות המו"פ מתנהלים בשוק החופשי ללא כל התערבות מיוחדת. המעורבות המשמעותית והחשובה של המדינה מחייבת, שכלל הציבור יפיק ערך ממדיניות אפקטיבית, אשר תייצר סינרגיה נכונה יותר בין המו"פ החקלאי לענף החקלאות, ותנצל באופן יעיל יותר את המשאבים הלא מבוטלים המוקדשים לתמיכה בתחומים אלו.
עמדת החקלאים
במסמך של התאחדות החקלאים מובאת התייחסות החקלאים לנושא: "יש לייעד תמיכות (עקיפות) למו"פ, לתוכניות לימודים ולחידוש ההון הפיזי בענף, גם באמצעות החוק לעידוד השקעות הון. יש לפעול למחקר שווקים, להכוונת המחקר והפיתוח הטכנולוגי בהתאם לתוצאות המחקר השיווקי ולאינטגרציה בין המגדלים לבין המו"פ, חברות מסחריות שעוסקות בנושא זה וכן הלאה. יש לציין כי פעילות שכזו מתקיימת גם היום אולם יש להפוך את המקטע הזה לקטר של צמיחה. זאת הן באמצעות מדיניות ברורה, הצבת יעדים מדידים, ותוספת תקציבית שלא תפחת מ-100 מיליון שקל בשנה כדי לצמצם את הפער ביחס למקובל ב-OECD. חשיבות גדולה נוגעת לא רק להגדלת המשאבים אלא ליצירת רציפות מחקרית, הבטחת התקציבים בבסיס התקציב, הבטחה כי חלק מהמחקר יהיה מוטה שיווק וחלק יגלם היבט מחקרי אקדמי, ועוד".
כלומר, החקלאים רואים חשיבות בנושא פיתוח המו"פ החקלאי על ידי תוספת תקציבית משמעותית, אך אינם מתייחסים באופן ספציפי לכשלים מבניים בתהליך החדשנות הקיים וליכולת לייצר יותר גם בתנאים הקיימים או בתוספת תקציבית קטנה.
הבעיות במדיניות הנוכחית
נראה שהבעיה האסטרטגית המרכזית היא שלא קיימת מדיניות ברורה לגבי החקלאות המקומית לטווח הארוך, וכתוצאה מכך לא קיימת גם מדיניות לגבי המו"פ המקומי לטווח הארוך. בשל כך, אין סדר עדיפויות אסטרטגי לגבי כיווני הפיתוח המרכזיים שיש לעודד ולתמוך בהם (למשל, האם פיתוח זן חדש של אבוקדו חשוב יותר או פחות מריפוי מחלה בחיטה או מהטמעת טכנולוגיות לחקלאות מדייקת?), וסדרי העדיפויות הבאים לידי ביטוי בחלוקת התקציבים של המדען הראשי במשרד החקלאות אינם ברורים דיים.
מבחינה טקטית, בעיות נוספות נגזרות מהבעיה האסטרטגית המרכזית. מכיוון שאין הגדרת מטרות לטווח הארוך, מיטשטשת חלוקת העבודה בין מכוני המחקר השונים, ומתקיימת תחרות על משאבי המדען הראשי במשרד החקלאות. בנוסף, אין טיפול משמעותי בהטמעת טכנולוגיות קיימות והתאמתן לחקלאים, ולמעשה החקלאי נדרש לעסוק בהתאמה, הטמעה ומימון החדשנות במשק שלו בכוחות עצמו וללא סיוע משמעותי.
מבחינת המו"פ החקלאי הפרטי, מדיניות התמיכות באגריטק מוכוונת בעיקר לצמיחת האגריטק ולהצלחת המיזם הכלכלי הנקודתי. יש לציין, כי לאחרונה (2019), חל שינוי מגמה מבורך בהקשר זה. רשות החדשנות, בשיתוף משרד החקלאות, הוציאה "קולות קוראים" לתמיכה במו"פ חקלאי, הנותנים עדיפות במימון למיזמים המשתפים בצורה פעילה את החקלאות המקומית. הפיילוט הסתיים בהצלחה, כשהביקוש למענקים היה גבוה מהתקציב שהועמד לטובת התוכנית. בשל מהלך חשוב זה, נייר מדיניות זה אינו מתמקד בהיבט החשוב של שיפור תהליכי העבודה ברשות החדשנות ובצורך בשיתוף פעולה בינה ובין משרד החקלאות. אנו בעד הרחבה וייעול של שיתוף פעולה מבורך זה.
מבחינת המו"פ החקלאי הציבורי, המו"פ הקיים מוכוון בעיקר על ידי מימון למחקרים אקדמיים ("גראנט"), המגיע בחלקו מהמדען הראשי במשרד החקלאות ובחלקו מגופי אקדמיה ומחקר בינלאומיים. בשנים האחרונות קיימת אומנם מדיניות של עידוד מחקרים בעלי פוטנציאל להפוך ליישומיים ומסחריים, אך גם במקרים אלה קיים קושי להעביר את הידע לשטח בהיעדר מערך הדרכה יעיל.
שאר התמיכות בחקלאות נועדו לעודד ייצור חקלאי מקומי, אך הן אינן מתמרצות בהכרח פיתוח חדשנות בקרב החקלאים ואינן מסייעות להטמעת חדשנות קיימת.