1.1 אפיון הסוגיה
שתי הבעיות המרכזיות העומדות כיום על סדר היום הציבורי העולמי הן משבר האקלים ומשבר המזון, ושתיהן קשורות זו לזו בקשר הדוק.
שינוי האקלים הוא תהליך משמעותי וארוך טווח, הבא לידי ביטוי בעיקר ב-40 השנים האחרונות, שבהן עלתה טמפרטורת פני השטח הממוצעת בכדור הארץ והתרבו אירועי קיצון אקלימיים. התהליך צפוי להמשיך בעתיד הנראה לעין, ומדינות רבות, כולל ישראל, נוקטות פעולות לצמצומו ונערכות להתמודד עימו. אזור אגן הים התיכון, הממוקם על הגבול שבין אקלים ים-תיכוני לאקלים צחיח למחצה וצחיח, רגיש במיוחד לשינויים אקלימיים (המשרד להגנת הסביבה, 2021א). קצב ההתחממות של ישראל גבוה פי שניים מהממוצע העולמי (רונן וקמחי, 2021). עם זאת, בהשוואה בינלאומית מדורגת ישראל כבעלת מוכנות גבוהה יחסית לשינוי האקלים (מקום 32 מ-183 המדינות המדורגות במדד ND-GAIN).
משבר המזון העולמי הוא תופעה חדשה יחסית, מתחילת המאה ה-21. לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20, ובפרט לאחר משבר האנרגיה של אמצע שנות ה-70, היו מחירי המזון העולמיים במגמה כללית של ירידה. משנת 2000 התהפכה מגמה זו, ולאורך 20 השנים האחרונות המגמה הכללית היא עליית מחירי המזון העולמיים. בשני העשורים האחרונים התרחשו שלושה משברי מזון אקוטיים, שבהם האמירו מחירי המזון בצורה חדה בתוך זמן קצר. המשברים הללו התרחשו בשנים 2008, 2011 ו-2022, כאשר בכל אחד מהם הגיעו מחירי המזון למחירים גבוהים יותר בהשוואה למשבר הקודם. במרץ 2022 הגיעו מחירי המזון העולמיים לשיא של כל הזמנים. למשבר המזון המתמשך יש כנראה יותר מסיבה אחת, ובין החוקרים אין הסכמה על הסיבה המובילה. גם למשברי המזון האקוטיים יש, ככל הנראה, מגוון סיבות (משבר המזון האקוטי של שנת 2008 התרחש, בין היתר, על רקע תמריצים של ממשלות בעולם לייצור גידולי אנרגיה על חשבון גידולי מזון; המשבר האקוטי של 2022 קשור למגפת הקורונה ולמלחמת רוסיה-אוקראינה). סביר להניח שאחד מהגורמים למשבר המזון הוא משבר האקלים. כך או כך, מכיוון שהמזון נסחר בשוק בינלאומי ובין שחקנים רבים, עליית מחירי המזון בעולם מצביעה על מגמות בביקוש והיצע, היינו, עלייה בביקוש למזון שמסיבות שונות אינה מקבלת מענה מתאים מצד ההיצע (הייצור החקלאי העולמי).
משבר האקלים ומשבר המזון כרוכים זה בזה, שכן אחת ההשפעות המדאיגות של שינוי האקלים היא ירידה ביבולים החקלאיים, המשפיעה על מערכת המזון העולמית (FAO, 2008, 2022; Willet et al., 2019; McKinsey Global Institute, 2020). כבר בתחילת העשור הנוכחי זוהתה ירידה משמעותית ביבול הדגניים העולמי ליחידת שטח, וההערכה היא כי ההתחממות הצפויה של 3.5-1.5 מעלות צלזיוס, מעבר לקיים עכשיו, עלולה להביא לירידה ביבולים העולמיים של הדגניים בכ-15%-20% Zhao et al., 2017; Lobell, Schlenker and Costa-Roberts,) 2011).
הפגיעה בחקלאות העולמית בשל שינוי האקלים כוללת, בין היתר: ירידה ביבולים, תמותת בעלי חיים במשק כתוצאה מקור או חום קיצוני, ירידה בפוריות אזורי מרעה וירידה בדגה. במחקר מקיף שנערך על ידי OECD )2015) נמצא, כי היבולים החקלאיים הם הגורם המושפע ביותר משינוי האקלים. מבחינה כלכלית, השינוי הצפוי ביבולים החקלאיים העולמיים עד שנת 2060 צפוי להביא לפגיעה של כ-0.9% בתמ"ג העולמי השנתי. במחקר נבדקו שבעה גידולים וקבוצות מזון ו-25 מדינות ואזורים גיאוגרפיים בעולם. נמצא כי פרט לארבעה אזורים בעולם, בכל שאר המדינות והאזורים שנבדקו ובכל הגידולים שנבדקו צפויה ירידה ביבולים עד שנת 2050 עקב השפעת שינוי האקלים. במרבית האזורים והגידולים צפויה ירידה של עד 30% בהשוואה ליבול כיום, אך ישנם אזורים וגידולים שבהם צפויה ירידה גדולה יותר, של 50%.
בישראל, המנהלת להיערכות לשינוי האקלים (צוות בין-משרדי בהובלת המשרד להגנת הסביבה) מיפתה השלכות של שינוי האקלים על מגוון מערכות ומגזרים, וזיהתה את ההשפעות הצפויות על היבול החקלאי, על משק החי ועל עלות הביטוח לנזקי טבע לחקלאות בין חמשת הגורמים שעליהם צפוי שינוי האקלים להשפיע בצורה החמורה ביותר. תהליך הערכת סיכוני שינוי האקלים על מגוון ענפי חקלאות נמצא בעיצומו (המשרד להגנת הסביבה, 2021א).
מדינות שונות בעולם נערכות לשינוי האקלים ולהשפעתו על מערכת המזון באמצעות עריכת תוכניות אסטרטגיות לאומיות למזון. בין המדינות שנוקטות גישה זו: קנדה, אוסטרליה, יפן, סין, ארצות הברית, בריטניה ואיחוד האמירויות (פירוט התוכניות האסטרטגיות מוצג ברשימת המקורות). לישראל אין כיום תוכנית אסטרטגית למערכת המזון או לבטחון מזון (אמדור, 2020).
בכל מדינה שהיא, יש שלושה מקורות למזון: ייצור בחקלאות המקומית, יבוא מזון ממדינות אחרות ומלאי חירום, ככל שישנו McKinsey & Company , 2017)). על כל מדינה להחליט על התמהיל המתאים לה בין שלושת המקורות הללו.
הסחר הבינלאומי במזון עלול לחשוף את המדינות המייבאות לזעזועים עקב פגיעה בייצור החקלאי במדינות שמהן נעשה היבוא, בין היתר על רקע שינוי האקלים. בזמנים של מצוקה ומחסור, סביר להניח כי חלק מהמדינות יעדיפו לספק את צורכי האוכלוסייה המקומית על פני יצוא, ולכן עלייה בתנודתיות היבולים כתוצאה משינוי האקלים צפויה לגרום לתנודתיות בשוק העולמי. לדוגמה, ממחקר שנערך על ידי הנציבות האירופית (European Commission, 2014) עולה, כי שינוי אקלימי באזור אחד בעולם יוביל לנזקים גדולים גם באזורים אחרים, דרך הסחר במוצרי מזון. לדוגמה, נמצא כי שינוי האקלים במדינות דרום אירופה צפויים להביא לנזקים של כ-15 מיליארד יורו עד שנת 2080 בדרום אירופה עצמה, ובנוסף, לנזקים של כ-3.5 מיליארד יורו במדינות אחרות, המייבאות מזון מדרום אירופה.
מצד שני, לעיתים קרובות עצמאות תזונתית מלאה (כלומר, ייצור בחקלאות מקומית של כל המזון הנצרך על ידי אוכלוסיית המדינה) אינה מדיניות נבונה ובת-קיימא (Clapp, 2017), ויבוא מזונות מוגדרים ממקורות אמינים ובטוחים היא מדיניות נכונה יותר. יבוא גם עשוי לתרום לגיוון המזונות (באמצעות גידולים מאזורים אקלימיים שונים), וגם לזה יש חשיבות תזונתית. לכן, יש לשקול את תכנון מקורות המזון של המדינה – פיתוח החקלאות המקומית בצד יבוא מזון – על בסיס מדיניות מושכלת ובת-קיימא לטווח הארוך. מדיניות כזו צריכה לקחת בחשבון, בין היתר, שיקולים ארוכי טווח, כולל מגמות אקלימיות, במדינה עצמה ובמדינות היבוא האפשריות, המשפיעות כאמור על היכולת העתידית לייצר מזון.
לדוגמה, במחקר שנערך לאחרונה בבריטניה נמצא, כי המגמה העיקרית במערכת המזון במדינה היא מעבר לתלות ביבוא של פירות וירקות ממדינות בעלות פגיעות גבוהה לשינוי האקלים (Scheelbeek at al., 2020). מגמה זו קשורה למעבר לתזונה המבוססת על פירות טרופיים ופחות על ירקות מקומיים האופייניים לבריטניה. בשנת 1987, כ-20% מהירקות והפירות בשוק הבריטי הגיעו ממדינות הרגישות לשינוי האקלים, ו-25 שנה לאחר מכן – כ-32%. כותבי המאמר מסכמים כי למגמה זו עלולות להיות השלכות שליליות על הזמינות, המחיר והצריכה של פירות וירקות בבריטניה, וכן השפעות על התזונה והבריאות, במיוחד של אנשים מבוגרים יחסית ומשקי בית מעוטי יכולת.
למיטב ידיעתנו, המחקר הבריטי הוא ייחודי ופורץ דרך בהבנה של השפעת שינוי האקלים הגלובלי על מערכת המזון של מדינה מסוימת. מטרת הנייר הנוכחי היא לערוך בחינה דומה על השפעת שינוי האקלים הגלובלי על מערכת המזון הישראלית, תוך הוספת רבדים ושלבי ניתוח המותאמים למצב בישראל.
1.2 האינטרס הציבורי
ישראל מייבאת כיום שיעור משמעותי של המזון הנצרך בה במוצרים מסוימים (דגניים, סוכרים, שמנים, דגים), ואילו במוצרי מזון אחרים קיימת עצמאות תזונתית ואף יצוא (פירות וירקות) (איור 1). במצב הנוכחי, כ-80% מהקלוריות בתזונה הישראלית מבוססות על מוצרי יבוא (בין אם יבוא ישיר של מוצרי מזון ובין אם מוצרי בעלי חיים, שהמזון שהם צורכים הוא מיובא) (אמדור, 2020). עם זאת, ממחקר שנערך במשרד החקלאות עולה, כי כאשר בודקים את פוטנציאל הייצור של החקלאות הישראלית בהשוואה לצריכה התזונתית המומלצת לאוכלוסייה, ניתן לראות כי החקלאות הישראלית יכולה למעשה לספק חלק גדול מהצרכים (בפחמימות ובסיבים תזונתיים הפוטנציאל אף עולה על צורכי האוכלוסייה, גם כאשר נלקח בחשבון גידול האוכלוסייה הצפוי עד שנת 2035) (טופורוב ואחרים, 2018).
כאשר מסתכלים על הצפוי בשנת 2050, שבה אוכלוסיית ישראל צפויה לגדול לכ-16 מיליון איש, התמונה משתנה: בישראל לא צפויה עצמאות תזונתית באף קבוצת מזון, אלא אם כן ישתנו דפוסי צריכת המזון הנוכחיים (שהם בזבזניים בהשוואה להמלצות תזונה מקובלות), או שהחקלאות הישראלית תצמח במידה משמעותית (אמדור, 2020).
המדיניות הממשלתית הנוכחית היא הפחתת חסמים ליבוא מזון לישראל (החלטת ממשלה 213 מיום 1.8.2021). השלכה אפשרית וסבירה של מדיניות זו היא הגדלת יבוא המזון באופן שלא יאפשר לחקלאות המקומית להתחרות ולהתפתח. מכך עולות כמה שאלות: האם מדובר במדיניות מושכלת ובת-קיימא לאורך זמן, לאור שינוי האקלים העולמי? האם וכיצד צפוי שינוי האקלים להשפיע על המדינות שמהן ישראל מייבאת מזון כיום או מעוניינת לייבא מהן מזון בעתיד? האם ניתן לזהות מוצרי מזון המיובאים (או שניתן לייבא אותם) ממדינות חסינות יחסית לשינוי האקלים, לעומת מוצרי מזון אחרים שהמדינות המייצאות אותם פגיעות יותר לשינוי האקלים, ולכן עלולות להקטין את הייצור החקלאי שלהן לאורך זמן? ומה כל זה אומר על מדיניות המזון והחקלאות של ישראל? כיצד אפשר לייצר תמהיל נכון ומושכל במערכת המזון הישראלית בין מוצרי מזון מיובאים למוצרים בייצור מקומי בחקלאות הישראלית, תוך התייחסות מתאימה לשינוי האקלים העולמי?
ראוי לציין, כי ניתן להגדיל במידה משמעותית את ייצור המזון בחקלאות הישראלית, על אף המגבלות במשאבים המקומיים. ראשית, כמות המים שיכולה להיות מועברת לחקלאות הישראלית צפויה לגדול. חלק משמעותי של החקלאות הישראלית מושקה בקולחין, שהם מי ביוב מטוהרים המגיעים ממשקי הבית. אוכלוסיית ישראל גדלה בקצב גבוה, ואיתה צריכת המים במגזר הביתי, שלאחר תהליכי טיהור יכולים לעבור כקולחין לחקלאות. במסגרת תוכנית האב למים של רשות המים לשנת 2050 חושבה הגדלה משמעותית של קולחין מטופלים לחקלאות. המשמעות של הגדלת השטחים המושקים היא עלייה ביבולים לדונם, כלומר עלייה באספקת המזון גם ללא הרחבת השטחים המעובדים. בנוסף, מדיניות ארוכת טווח של מחקר והשקעות בטכנולוגיה חקלאית יכולה לשפר משמעותית את היבולים באמצעות הטמעה של זנים עתירי יבול, שיטות גידול אינטנסיביות ובנות-קיימא ועוד. ערוץ פעולה חשוב נוסף הוא הכשרת שטחים חקלאיים חדשים, במקומות ובהיקפים המתאימים לכך.
עד כה לא נערך בישראל ניתוח מקיף של השפעות שינוי האקלים על מערכת המזון ולא עוצבה מדיניות ממשלתית לנושא זה. המדיניות הקיימת בנוגע להיערכות ישראל לשינוי האקלים (המשרד להגנת הסביבה, 2017, 2021א) כוללת אומנם התייחסות מעמיקה לחקלאות הישראלית, אך החקלאות הישראלית מכסה רק חלק ממערכת המזון הישראלית. למיטב ידיעתנו אין כיום התייחסות ממשלתית לחלק המשמעותי של מערכת המזון הישראלית התלוי ביבוא מארצות אחרות ולהשלכות שינוי האקלים על רכיב זה של מערכת המזון. מדיניות החקלאות והמזון של ישראל (ככל שקיימת, שכן, כאמור, אין לישראל אסטרטגיה לבטחון מזון) איננה מבוססת על בחינה מושכלת של נתונים ומגמות גלובליות הנוגעים לשינוי האקלים. הניתוח הנוכחי נועד לצמצם את פערי הידע בנושא.
1.3 המדיניות הנוכחית
המדיניות הרלוונטית לנייר הנוכחי היא משני תחומים: מדיניות ההיערכות של ישראל לשינוי האקלים; ומדיניות המזון של ישראל ומקורותיו – חקלאות מקומית ויבוא מזון.
מדיניות ההיערכות לשינוי אקלים
מדינת ישראל מכירה בשינוי האקלים ובמשמעויות הנגזרות ממנו, ופועלת להתמודדות עימם מזה כשלושה עשורים, מאז חתמה על האמנה בדבר שינוי האקלים במסגרת ועידת ריו ב-1992. הממשלה מקדמת פעולות בשני צירים: פעולות לצמצום שינוי האקלים באמצעות הקטנת פליטת גזי חממה; ופעולות היערכות לשינוי האקלים, מתוך הבנה שתופעה זו מתרחשת ויש להיערך מבעוד מועד להשפעותיה. ב-15 השנים האחרונות התקבלו כמה החלטות ממשלה בעניין שינוי האקלים. במאי 2022 אישרה ועדת השרים לחקיקה את טיוטת הצעת חוק האקלים, המהווה מסגרת מקיפה להיערכות ולהתמודדות של מדינת ישראל עם משבר האקלים. טיוטת הצעת החוק כוללת יעדים לפליטות גזי חממה, ומחייבת את משרדי הממשלה וגופים נוספים להכין תוכניות היערכות לשינוי האקלים.
במסגרת החלטת ממשלה 4079 מיולי 2018 הוחלט, בין היתר, על הכנת תוכנית פעולה לאומית להיערכות לשינוי האקלים, ופורטו 30 פעולות שיש לקדם, פעולות שנגזרו מהמלצות דוח שהוכן על ידי המשרד להגנת הסביבה ב-2017. בין היתר מפורטות חמש המלצות בתחום החקלאות. מערכת המזון מוזכרת במקום אחד, תחת הנושא "שלטון מקומי", כאשר ההמלצה היא בדבר "בחינת ההיתכנות של גידול מזון בעיר".
כפועל יוצא מהחלטת ממשלה 4079 הוקמה מנהלת בין-משרדית להיערכות לשינוי האקלים בהובלת המשרד להגנת הסביבה. בדוח המנהלת הראשון (המשרד להגנת הסביבה, 2021א), הוזכרה הירידה בביטחון התזונתי כאחת הסכנות המרכזיות הנובעות משינוי האקלים. דוח המנהלת מפרט את השפעותיו הצפויות של שינוי האקלים על החקלאות: פגיעה ביבול ובאיכותו, שינויים בתפוקת משק החי, ירידה בדגה, עלייה בכמות המזיקים החקלאיים ופגיעה בבטחון המזון. פאנל מומחים מטעם המנהלת זיהה את ההשפעה על היבול החקלאי, על המשק החי ועל עלות הביטוח לנזקי טבע בחקלאות כשלוש מתוך חמש ההשפעות הקריטיות ביותר של שינוי האקלים בישראל. המנהלת המליצה על הכללת משבר האקלים כחלק מתרחישי הייחוס של מפת האיום על ישראל והכרה בו כאיום אסטרטגי לאומי. נציגי משרד החקלאות במנהלת קידמו את מיפוי הסיכונים עקב שינוי האקלים, כולל הגדרת 54 מדדים אקלימיים משמעותיים לחקלאות, ונציגי קנט קידמו את בדיקת הסיכון ואת התמחור בפוליסות הביטוח של היבולים החקלאיים. המנהלת הגדירה תקציב נדרש של כ-17 מיליון ש"ח לקידום כיוון פעולה של חקלאות מותאמת אקלים, תקציב שהוא נמוך משמעותית מהתקציב שהוגדר לכיווני פעולה אחרים של המנהלת. במסגרת המנהלת הוקמו שבע ועדות מקצועיות, כאשר אחת מהן היא ועדת מים, חקלאות ומשאבי טבע. המלצות ועדה זו, כפי שהן מופיעות בדוח משנת 2021, אינן כוללות המלצות הנוגעות לחקלאות. כמו כן, על אף ההתייחסות לביטחון תזונתי בפתיח, דוח המנהלת אינו כולל נתונים או המלצות בדבר מיתון השפעות שינוי האקלים על מערכת המזון הישראלית. עם זאת, בשנה האחרונה חל שינוי במסגרת העבודה של נושא ההיערכות לשינוי האקלים במשרד להגנת הסביבה; העבודה כיום נערכת במבט מערכתי ויש צוות המוקדש למערכת המזון, שבו שותפים גם נציגי משרד החקלאות.
המדריך להכנת תכנית פעולה מקומית להיערכות לשינוי אקלים ואנרגיה מקיימת (רונן וקמחי, 2021), שפורסם על ידי המשרד להגנת הסביבה כמדריך לרשויות מקומיות, מזהה את ההשפעה על הביטחון התזונתי כאחת ההשלכות של התחממות האקלים על בריאות הציבור, וממליץ על צריכת מזון מקומי ועונתי כאורח חיים המותאם לאקלים המשתנה וככלי להתמודדות עם שינוי האקלים.
במסגרת תוכנית יישום לאומית להתמודדות עם משבר האקלים 2026-2022 (המשרד להגנת הסביבה, 2021ב), נכתב פרק על מערכות מזון, הכולל את ההמלצות הבאות: הכנת תוכנית לאומית למערכות מזון מקיימות, בריאות ושוויוניות; הגדלת ההשקעה במו"פ חקלאי מתקדם; תמיכה בחקלאות מקומית בת-קיימא; עידוד הייצור המקומי, שיווק וצריכה של מזונות מגידול מקומי; התאמת מערכות המזון לשינוי האקלים באמצעות קידום מערכות מזון בנות-קיימא; הפחתת צריכת חלבון מהחי ושיפור תנאי גידול בעלי החיים; וגיבוש תוכנית לאומית לצמצום בזבוז מזון ולהצלת מזון.
בין הפעולות הממשלתיות הנוספות הנוגעות להיערכות לשינוי האקלים: הקמת אגף שינוי אקלים במסגרת המועצה לביטחון לאומי ועריכת עבודות לבחינת השפעת שינוי האקלים על מערכת המזון על ידי משרד המודיעין, משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה. עבודות אלו נמצאות בתחילת דרכן.
לסיכום, ניתן לזהות מגמה של שינוי בהתייחסות למערכת המזון ולבטחון המזון כחלק ממדיניות האקלים בישראל. בעבר, מסמכי מדיניות אקלים כמעט שלא התייחסו למערכת המזון, אך לאחרונה קיבלה מערכת המזון התייחסות מתאימה כמערכת קריטית בחשיבותה ופגיעה במידה משמעותית לשינוי האקלים.
מדיניות מערכת המזון: ייצור מקומי ויבוא מזון
בישראל, לסוגיית בטחון המזון אין התייחסות ממשלתית מתכללת ואין משרד או רשות ממשלתית האמונים על בטחון המזון (אמדור, 2020). גם בנוגע לחקלאות, אין לישראל תוכנית אסטרטגית או הגדרה של יעדים לפיתוח הענף. בתוכנית העבודה של משרד החקלאות לשנת 2022 מופיעים יעדים בתחום קידום בטחון המזון.
במהלך השנים 2022-2021 קידמו משרד האוצר ומשרד החקלאות כמה שינויי מדיניות הנוגעים למקורות המזון בישראל: תיקון לתקנות הגנת הצומח, כך שניתן יהיה לייבא פירות וירקות למאכל, בכפוף לצירוף תעודת בריאות והצהרת יבואן על עמידה בדרישות פיטוסניטריות; הפחתת שיעורי המכס על מוצרי חקלאות; ביטול התכנון בענף ההטלה; הרחבת הכיסוי הביטוחי הקיים (דרך קנט) והשתתפות המדינה בביטוח נזקים לחקלאות בגין כניסת מזיקים ונגעים; תמיכה ישירה לחקלאים (על פי שטח דונם מעובד ופרמטרים נוספים, כ-100 ש"ח לדונם); והגדלת מכסת העובדים הזרים בחקלאות. במקביל אמור לקום במשרד החקלאות מטה חקלאות ישראלית, שמטרתו מימוש מטרות לאומיות של עידוד רכישת תוצרת חקלאית שמקורה בישראל, בין היתר, תמיכה בפעילות מיתוג ושיווק של תוצרת חקלאית שמקורה בישראל, לרבות סימון ארץ המקור.
בנוסף, אמורים להיות מוקצבים 2.7-2 מיליארד ש"ח, על פני חמש שנים, למענקים לפיתוח החקלאות, לטובת רכישת ציוד ומיכון, אמצעים לתהליכי עבודה מתקדמים, קידום מחקר וחדשנות, התמודדות עם ההתחממות הגלובלית, ייעול העבודה ועוד.
המטרה של שינוי המדיניות היא להפחית את חסמי היבוא של פירות וירקות באמצעות הפחתת הפיקוח על היבוא על ידי השירותים להגנת הצומח והורדת מכסים. על פי דברי ההסבר להחלטת הממשלה, המטרות המוצהרות של המדיניות הן לאפשר למשק המקומי להתחרות עם שאר מדינות העולם, להוריד את המחירים לצרכן דרך יבוא ממדינות עם יתרון יחסי בגידול, ולאפשר צריכת פירות עונתיים מחוץ לעונת הגידול שלהם בישראל.
לפי פרסומים של משרד החקלאות, ככל שיותר יבואנים ייצרו התקשרויות עם ספקים ברחבי העולם, כך ייובאו לישראל יותר פירות וירקות, מחירי הפירות והירקות יוזלו לטובת הצרכנים, וכל בית בישראל יוכל ליהנות ממגוון פירות וירקות, במחיר הוגן ולאורך כל השנה. כלומר, יבוא פירות וירקות הוא המקור המומלץ לאספקת פירות וירקות לצרכן הישראלי.
לעומת מדיניות זו, משרדי ממשלה אחרים מקדמים מדיניות התומכת בחקלאות מקומית ובייצור מקומי כמקור מועדף לאספקת המזון לאוכלוסייה הישראלית. למשל, בתוכנית יישום לאומית להתמודדות עם משבר האקלים 2026-2022 (המשרד להגנת הסביבה, 2021ב(, ממליץ המשרד להגנת הסביבה על עידוד הייצור המקומי, שיווק וצריכה של מזונות מגידול מקומי.
במסגרת "מפת הדרכים הלאומית" של ישראל, כחלק מהתהליך Food Systems Summit 2021 שהוביל האו"ם, נכתב כי על ישראל להקדיש משאבים כלכליים, סביבתיים וחברתיים ליצירת בטחון מזון ותזונה בריאה לתושביה; כי יש להגדיל את התפוקה של החקלאות הישראלית באופן בר-קיימא ולדאוג לרווחיות החקלאות הישראלית, כך שהיא תוכל להבטיח אספקה מקומית מתאימה של מזון, ושעל מרבית התוצרת הטרייה (פירות וירקות) להיות מגידול מקומי, כדי להפחית עלויות שינוע וטביעת רגל פחמנית, תוך כדי חיזוק בטחון המזון והחוסן אל מול זעזועים בשרשרת האספקה העולמית. המלצה נוספת היא שישראל תפתח ותאמץ תוכנית אסטרטגית לחקלאות, כולל מטרות ברורות לייצור מזון מקומי בטווח הבינוני והארוך, ותספק את האמצעים והתמריצים למימוש המטרות הללו. עוד נכתב, כי ישראל נדרשת להכין את מערכת המזון שלה היום כדי להתמודד עם אתגרי האוכלוסייה והאקלים העתידיים, וכי יש להכפיף את ייבוא המזון לרגולציה הישראלית, ולהשית "מס פחמן" על יבוא מזון.
לסיכום, ניתן לראות כי משרדי ממשלה שונים מקדמים מדיניות שונה בנוגע למקורות אספקת המזון למערכת המזון הישראלית, במידות משתנות של הצלחה.
1.4 הבעיה במדיניות הנוכחית
במדיניות הנוכחית קיימות שתי בעיות מרכזיות:
- לאורך השנים, מדיניות ההיערכות לשינוי האקלים לא כללה התייחסות למערכת המזון. אומנם במסמכים שפורסמו בשנה האחרונה (המשרד להגנת הסביבה, 2021ב) שולבו התייחסויות למערכת המזון ולהשפעותיו הצפויות של שינוי האקלים עליה, אך אלה הן התייחסויות ראשוניות בלבד, שאינן מבוססות לימוד וניתוח נתונים באופן שיטתי ואינן כוללות המלצות מפורטות.
- מדיניות מערכת המזון, ובפרט מדיניות מקורות המזון (ייצור מקומי, יבוא או שילוב מושכל בין השניים), איננה שיטתית ומתכללת. משרדי ממשלה שונים מקדמים מדיניות שונה בפורומים שונים. בחלק מהמקרים המדיניות המקודמת איננה מבוססת נתונים, ובפרט איננה מתייחסת להשפעות שינוי האקלים על מערכת המזון העולמית ולמשמעויות שיש לגזור בהקשר הישראלי.
הנייר הנוכחי בא לצמצם את פערי הידע שזוהו, ולהציג שיטה שתאפשר לערוך ניתוח מפורט של נתונים בנוגע להשפעות שינוי האקלים על מערכת המזון ולהתוות מדיניות מושכלת, שאותה ניתן יהיה לשלב במדיניות ההיערכות לשינוי האקלים, כמו גם במדיניות המזון והחקלאות הישראלית