פעילות יצרנית וכלכלית משותפת קיימת משחר ימי האדם, ויש האומרים כי היכולת לשתף פעולה היא תמצית מותר האדם מהבהמה. התארגנויות כלכליות במתכונתן המודרנית התפתחו במקביל למהפכה התעשייתית. תחרותיות ושוק החופשי מצד אחד וקואופרציה והתארגנות כלכלית מן הצד השני, הם שני רעיונות וכיווני פעולה שהתפתחו במקביל ואינם מנוגדים ערכית. לאורך השנים, ובמקומות שונים בעולם, נמצאו סוגים שונים של שילובים בין שתי דרכי הפעילות הללו.
כיום, פעילות שיתופית מאפיינת חלק משמעותי מהכלכלה העולמית. לפי נתוני ה-International Co-operative Alliance, פועלים בעולם כשלושה מיליון קואופרטיבים, המעסיקים כ-10% מהעובדים בעולם. המגזר החקלאי הוא המגזר המוביל בהתארגנות כלכלית: כ-35% מהקואופרטיבים הגדולים בעולם הם חקלאיים. בישראל, השותפות הכלכלית הייתה אבן יסוד של התנועה הציונית, והתארגנויות שיתופיות רבות בתחומי החקלאות, הצרכנות, הבנקאות, הביטוח ועוד פעלו בעשורים הראשונים למדינה. ברבות השנים, בהשפעת שינוי בתפיסה הציבורית ומעבר לחשיבה אינדיבידואליסטית, הופרט חלק גדול מהם. בעשור האחרון, בין היתר בהשפעת המחאה החברתית של שנת 2011, נעשים ניסיונות לחזור למודל השיתופי.
להתארגנות תרומה משמעותית במגזר החקלאי מעצם היותו מאופיין, בארץ ובעולם, ביחידות ייצור קטנות רבות, ללא יתרונות מובהקים לגודל; זאת לעומת חלקים אחרים בשרשרת הייצור ושיווק המזון (כמו תעשיות העיבוד ורשתות השיווק) המאופיינים בריכוזיות, מצב החושף חקלאים לא מאורגנים לניצול עקב יחסי כוח לא שוויוניים. מבחינת החקלאים, ההתארגנות היא תנאי הכרחי לעצם היכולת לעסוק בחקלאות.
התארגנויות חקלאים בישראל
בישראל כיום, ההתארגנויות החקלאיות הקיימות נמצאות תחת מתקפה מצד רשויות המדינה, המבקשות לפרק אותן על רקע הטענה כי הן פוגעות בתחרות ותורמות לעלייה ביוקר המחיה. המתקפה היא בעיקר בהיבט של תחרותיות והגבלים עסקיים, ומתבטאת, למשל, בפירוק "שוברי בר", אגודה שיתופית שעסקה בייבוא חומרי גלם לתערובות למשק החי, בשנת 2012; הדיונים על עתיד התכנון בענף הרפת והרצון לבטל את מכסות החלב; או הצעת חוק המועצה לענף הלול, שמטרתו הייתה לאפשר תיאום בענף הפטם, אך לא קודם מעבר לקריאה טרומית ב-2017. אולם, בשונה ממה שנהוג לחשוב, האינטרס של כל הציבור הישראלי, ולא רק של החקלאים, הוא שהחקלאים יהיו מאורגנים, מכיוון שזו דרך לייצב את אספקת המזון, לייעל את הפעילות החקלאית, לחזק את התחרותיות ולהגיע לייצור סביבתי ובר-קיימא.
עיקר התארגנויות החקלאים הקיימות בישראל כיום הן במגזר הקיבוצי, שבו היחידות גדולות ומאורגנות. המגזר החקלאי השני בארץ, המגזר המשפחתי (במושבים ובסקטור הפרטי), מאופיין ביחידות ייצור קטנות ומרובות, שאינן מאורגנות ופועלות באופן עצמאי בקנה מידה קטן.
לחקלאות הישראלית תרומה מהותית לבסיס המזון ולביטחון התזונתי של תושבי המדינה. האתגר המרכזי של החקלאים, בישראל ובעולם כולו, הוא כשל השוק, המתבטא בחוסר איזון בין החקלאים לצינורות השיווק ומביא לאי-יציבות בקרב העוסקים בענף ולפערי תיווך משמעותיים, שבהם נושא הציבור הישראלי בכללותו. אספקת המזון בשוק הישראלי, כמו במרבית המדינות בעולם, מאופיינת בחוסר איזון: בתווך שבין היצרנים הרבים (כ-18,000 חקלאים בישראל) לצרכנים הרבים (כ-9,000,000 אזרחים), עומדים מספר קטן של מתווכים: רשתות שיווק, משווקים סיטונאיים של פירות וירקות (כ-200 בלבד), ותעשיות עיבוד של מוצרי הבשר והחלב (משחטות ומחלבות).
מצב זה מחליש את כוח העמידה של החקלאים מול גורמי העיבוד והשיווק. הדבר בולט במיוחד במוצרים החקלאיים הטריים (פירות וירקות, ביצים וחלב), שבהם, בגלל חיי מדף קצרים מאוד, לחקלאי כמעט שאין כוח מיקוח (הברירה שלו היא למכור "בכל מחיר" או להשליך את המוצר לפח). כך, החקלאים נאלצים להסתפק במחירים נמוכים (שלעיתים אף אינם מכסים את עלויות הגידול), וחלקם אף נאלצים לצאת מהענף. במצב זה, התחרותיות בענף קטנה, וגורמי העיבוד והשיווק מגדילים את כוחם על חשבון החקלאים (=היצרנים). חשוב להדגיש, כי את המוצרים החקלאיים הטריים חייבים לייצר בחקלאות המקומית, שכן ייבוא שלהם לארץ (שבה הייבוא נעשה ממרחק גדול יחסית) הוא יקר ומורכב, עקב חיי המדף הקצרים.
מספרם של החקלאים בארץ, שעודנו גבוה ביחס לריכוזיות הרבה של גורמי השיווק, הוא למעשה המנוף והתקווה לשינוי המצב הריכוזי הנוכחי בענף המזון. ככל שייחלש כוחם של החקלאים ומספרם יקטן (כבר כיום, בישראל מספר החקלאים נמוך ביחס למקובל במדינות ה-OECD, ראו איור), אנו עלולים להגיע למצב שבו הריכוזיות תאפיין גם את חוליית ייצור המזון, מצב שממנו יהיה קשה לחזור אל שוק תחרותי והוגן. התארגנויות של חקלאים הוא פתרון מאזן למצב זה, מכיוון שההתארגנויות מאפשרות לשמור על ריבוי יחידות ייצור תחרותיות מצד אחד, ומצד שני מאפשרות לשפר את יכולת ההתמודדות של החקלאים עם הריכוזיות בהמשך שרשרת השיווק, תורמות לייצוב ההכנסות לחקלאים ויכולות למנוע יציאת חקלאים מהענף. להתארגנויות חקלאים יש השפעות חיוביות גם בהיבטים של ייעול הייצור, הטמעת טכנולוגיות חדשות, קידום חקלאות סביבתית ועוד, כפי שנציג בהמשך.
האינטרס הציבורי
החקלאות היא הכלי המרכזי לאספקת מזון לאוכלוסייה. בהיות המזון מוצר בסיסי, שאי אפשר להתקיים בלעדיו, לאספקתו או להיעדרו השפעה מרחיקת לכת על מעגלים נרחבים של בריאות ותפקוד כלכלי וחברתי. מכיוון שכך, ראוי שיהיה לממשלה עניין לקדם אספקה זמינה של מוצרי מזון, לכל שכבות האוכלוסייה, באיכות טובה ובמחיר בר-השגה.
האינטרס הציבורי הוא לטייב חמישה היבטים של אספקת המזון לציבור:
- כמות – אספקה יציבה של מזון בהיקף מתאים, בהתאם לגודל האוכלוסייה, ובתמהיל מאוזן ובריא. יש להדגיש, כי אספקת מזון אינה עניין של טעם או אופנה, אלא של צרכים בריאותיים; יש סוגי מזון שיש לצרוך בכמות גדולה יחסית (למשל פירות וירקות ומוצרי חלבון), וסוגי מזון אחרים (כגון סוכר ומלח) שיש להמעיט בצריכתם.
- מגוון – אספקה של מגוון אבות המזון, הנדרשים לקיום אנושי בריא: פחמימות, חלבונים, שומנים, ויטמינים, מינרלים ועוד. בין היתר, אספקה של מגוון סוגי פירות וירקות היא מפתח לתזונה בריאה ומאוזנת.
- איכות – טריות, טעם, בטיחות (למשל, ללא חומרי לוואי או שאריות חומרי הדברה), הרכב (למשל אחוז החלבון במוצרי חלב).
- קיימות סביבתית – החקלאות היא הפעילות האנושית בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על משאבי טבע, בפרט מבחינת כמות המים והקרקע שבהם נעשה שימוש. יש לנהל את החקלאות תוך שימוש יעיל ככל האפשר במשאבים והקטנת החשיפה לחומרים מסוכנים (חומרי הדברה למשל).
- מחיר בר-השגה – בתנאי שוק תחרותי, הנגישות למזון "מתווכת" על ידי מחירו. אם המחיר גבוה, כך שהמזון אינו בהישג ידן של קבוצות נרחבות באוכלוסייה, עצם היצע המזון בכמות מספקת בחנויות הוא חסר משמעות. לפיכך, יש צורך ציבורי להביא לכך שמרבית האוכלוסייה תוכל להרשות לעצמה לקנות ולצרוך את סוגי המזון הבריאים ביותר.
התארגנויות של משקים חקלאיים יכולות לתרום לכל היבטי אספקת המזון, ובפרט לייצוב האספקה, איכות המזון, קיימות סביבתית, ייעול הייצור החקלאי והשימוש במשאבי טבע ומחיר בר-השגה. התארגנויות חקלאים אינן, כמובן, הכלי היחיד להשגת המטרות הללו, אך הן כלי מרכזי וחשוב, כפי שנציג בהמשך.
השפעת התארגנויות חקלאים על ייצוב אספקת המזון
מאפיין מרכזי של הייצור החקלאי הוא ההסתמכות על גורמים טבעיים, שחלקם אינם צפויים (אירועי אקלים קיצוניים), או שהם עונתיים (האקלים במתכונתו השגרתית). כפועל יוצא, אספקת המזון עלולה להיפגע באופן בלתי צפוי, או שהיא אינה יציבה לאורך השנה. מוצרי המזון הטריים הם מוצרים מתכלים, ולא תמיד ניתן לאפסן אותם לאורך זמן. על מנת להביא לאספקה יציבה ומתמשכת של מוצרי מזון עונתיים ומתכלים, למנוע מחסור מצד אחד או עודפים ובזבוז מצד שני, יש צורך להביא לתיאום בין היצרנים. יתר על כן, בחלק מהמוצרים החקלאיים נדרשות השקעות ארוכות טווח, למשל נטיעת מטעים, שפירותיהם ייקטפו רק ארבע עד שש שנים לאחר הנטיעה. במצב כזה, תיאום ענפי, למשל על ידי העברת מידע בין החקלאים על מגמות בנטיעות, יכול למנוע מחסור או בזבוז של משאבי טבע, דוגמת תפיסת קרקע לאורך שנים במטעים שהשוק רווי בתוצרתם או אינו מעוניין לקלוט אותה.
התארגנות חקלאים יכולה לתרום לאספקה יציבה של מזון על ידי מחקר שווקים, שיאתר עבור החקלאים את המוצרים הנדרשים החסרים בשוק, או על ידי הקמה משותפת של התשתיות הנדרשות לאפסון התוצרת (למשל בתי קירור או בתי אריזה), שאינם מכפי יכולתו של חקלאי בודד.
השפעת התארגנויות חקלאים על איכות המזון וקיימות סביבתית
בעולם, חלק גדול מהתארגנויות החקלאים מתמקדות בשיפור איכות המזון והקיימות הסביבתית של הייצור, וזאת באמצעות מחקר ופיתוח, הדרכה, תיאום פעולות בעלות השפעה סביבתית כגון הדברה, הקמת תשתיות סביבתיות (למשל לטיפול בפסולת חקלאית) וכדומה. פעולות אלו נתמכות בדרך כלל על ידי הממשלות, על בסיס ההנחה שקל יותר לתמרץ ולהניע פעילות חקלאית סביבתית כאשר עובדים באופן מרוכז מול ארגוני חקלאים, מאשר באופן פרטני מול חקלאים בודדים. באיחוד האירופי, 92% מהקואופרטיבים החקלאיים עוסקים בשיפור איכות המוצר החקלאי. האיחוד האירופי מחייב את הקואופרטיבים החקלאיים לעסוק בנושאים סביבתיים כאחד מהתנאים לקבלת סבסוד ממשלתי. התארגנות חקלאים מאפשרת יצירת מותג איכות משותף (לדוגמה "ענבי טלי", התארגנות של חקלאי מושב לכיש, המגדלים ענבים ומשווקים אותם במשותף), וכן קיום ואכיפה של תקני איכות וסטנדרטים משותפים בנושאים בריאותיים וסביבתיים, שההתארגנות לוקחת על עצמה כחלק מיצירת יתרון יחסי למוצריה.
השפעת התארגנויות חקלאים על מחירי המזון
לכאורה, הרעיון של התארגנות סותר את המגמה של שוק תחרותי וחופשי, ונראה כאילו הוא עלול להביא לעליית מחירי מזון כתוצאה מחיזוק כוח המיקוח של החקלאים. אולם התארגנות חקלאים היא כלי שדווקא מעודד את היעילות והתחרותיות של החקלאות. לדוגמה, סוג נפוץ של התארגנות חקלאים היא התארגנות לטובת שיתוף ברכישת תשומות, בשימוש בכלים ובמתקנים חקלאיים, בהדרכה, במחקר וכדומה. לסוג כזה של שיתוף תרומה משמעותית לייעול הייצור החקלאי, וכפועל יוצא הוא גם יכול לתרום להורדת מחירי המזון. ההתארגנות מאפשרת ניהול סיכונים משותף בין חקלאים רבים, וגם גורם זה מקטין את אי היעילות ויכול לתרום להורדת מחירים.
התארגנות חקלאים יכולה גם לשפר את האיזון בשוק המזון, כך שהחקלאים יקבלו תמורה גבוהה יותר, לאו דווקא על חשבון הצרכן הסופי אלא על חשבון חוליות אחרות בשרשרת.
התארגנויות החקלאים שומרות על התחרותיות בענף מעצם העובדה שהן מספקות רשת ביטחון, המונעת יציאה של חקלאים מהענף, שומרות על מספר גדול של יחידות ייצור ומונעות ריכוזיות. אי הנכונות לאפשר לחקלאים להיות גורם שווה-משקל בשרשרת הייצור תורמת להיפלטות חקלאים מהעיסוק החקלאי (לצד גורמים נוספים). בהמשך, וכפועל יוצא, בעלי הון נכנסים לייצור החקלאי וגורמים להגברת הריכוזיות גם במקטע זה של השרשרת (לצד הריכוזיות במקטע הסיטונאות, השיווק והקמעונאות). מנקודת מבטו של הציבור, אין משיגים כך חיזוק התחרותיות, אלא להפך. יתר על כן, החקלאים יכולים להתארגן בהיבטים מוגדרים של פעילותם, כאשר בהיבטים אחרים הם שומרים על עצמאות ותחרותיות.
התארגנויות חקלאים בהשוואה לכלי מדיניות אחרים לייצוב אספקת המזון
מדוע התארגנויות חקלאים היא דרך מועדפת לייצוב אספקת המזון בהשוואה לכלי מדיניות אחרים, כגון ייבוא מזון או שינוי מבני של השוק על ידי הגדלת המשקים החקלאיים?
בנוגע לחלופה של ייבוא מזון, נושא זה רחב וחורג מתחום הנייר הנוכחי; עם זאת, ראוי להעלות נקודה למחשבה: כלל לא בטוח שמדובר בחלופה שתביא במשך הזמן להורדת מחירי המזון. בשל מיעוט הסחר עם מדינות גובלות, כלכלת ישראל מאופיינת כ"כלכלת אי". במצב כזה, שבו הייבוא הוא עבור אוכלוסיית ישראל בלבד, צפוי שיפעל מספר מצומצם של יבואנים, ללא תחרות ממשית, כפי שקיים במוצרי צריכה מיובאים אחרים. ניצול כוח השוק של היבואנים המעטים עלול להביא במשך הזמן לעליית מחירים, וזאת בהשוואה למצב של תחרות בין כ-18,000 חקלאים, כפי שקיים בישראל כיום.
באשר לחלופה של התייעלות באמצעות הגדלת המשקים החקלאיים, ראשית יש להבהיר כי התארגנות חקלאים היא אחד הנתיבים המובילים להגדלת המשקים: איחוד של כמה משקים בדרך של שותפויות, כפי שקיים כיום בגידולי שדה, רפתות ועוד. עם זאת, ראוי לציין כי עצם הטענה שמשקים גדולים הם יעילים יותר נתונה לוויכוח. במחקרים רבים נמצא שלא תמיד יש יתרונות לגודל בחקלאות, לא מבחינה כלכלית ולא בכל הנוגע לשימוש במשאבי טבע וגורמי ייצור (כמות התוצרת המופקת ליחידת שטח, מים, שעת עבודה ועוד). התארגנות מאפשרת "ליהנות מכל העולמות": גם מהיתרונות של התחרותיות בין משקים רבים וקטנים וגם מהיתרונות של "המשק הגדול", כגון ייעול השימוש בתשתיות, חיסכון בעלויות קבועות, כוח מיקוח בשוק ועוד.
מכל האמור לעיל, נראה שהאינטרס של כל הציבור הישראלי הוא שהמגזר החקלאי יהיה מאורגן. לשם כך נדרשת הממשלה להימנע מלפגוע בהתארגנויות הקיימות במגזר הקיבוצי, ובמקביל לפעול להגדלת מספר התארגנויות החקלאים במגזר המשפחתי הלא-מאורגן.
השאלות שאיתן אנו מתמודדים בנייר המדיניות הזה הן: מהו האיזון המתאים בין התפיסה השיתופית לתפיסה (הרווחת) של "כוחות השוק" ועידוד תחרות חופשית בחקלאות? מהם הכלים או המנגנונים, היוצרים שיווי משקל מועיל בין החקלאים לגורמים אחרים בשרשרת השיווק? ככל שיש הסכמה על הצורך והזכות להתארגנות חקלאים, מהן גבולותיה? ומהם כלי המדיניות המתאימים ביותר לקידום התארגנויות חקלאים?
המדיניות שנוסתה בעבר
מראשית ימי הציונות פעל המגזר החקלאי העברי במסגרת שותפויות מסוגים שונים: ארגונים כלכליים בבעלות עסקית של החקלאים, ובצדם התארגנויות שמטרתן ייצוג פוליטי של החקלאים. למעשה, כל קיבוץ או מושב היווה עם הקמתו אגודה חקלאית-שיתופית, שמטרתה הייתה לסייע לחקלאים החברים בה לקדם באופן משותף את פעילותם החקלאית.
בנוסף לאגודות חקלאיות-שיתופיות, המארגנות את החקלאים על בסיס גיאוגרפי של מקום מגורים משותף, יש בישראל גם התארגנויות על בסיס ענפי. בחלק גדול מהענפים החקלאיים היו וישנן מועצות ייצור (שהוקמו על פי חוק) או ארגוני מגדלים (שהוקמו באופן וולונטרי). מועצות הייצור וארגוני מגדלים הם כלי משמעותי במגזר הכפרי והחקלאי. עם זאת, כיום מתקיים ויכוח ציבורי על תפקידם, אופן פעילותם ונחיצותם של חלק מהארגונים (למשל מועצת הצמחים).
ויכוח ציבורי נוסף נוגע לגבולות ההתארגנות החקלאית. לדוגמה, בישראל קיים כיום פטור לחקלאות מהאיסור על הסדרים כובלים, כפי שקיים במדינות רבות אחרות, כולל ארה"ב, האיחוד האירופי ובריטניה. עם זאת, בחלק מהענפים קיים קושי לממש את הפטור. למשל, בענף הפטם יש קושי להתארגן כתוצאה מריבוי מגדלים והיעדר גוף בעל סמכות לנהל ולאכוף. לאורך שני העשורים האחרונים נערכו ניסיונות רבים לתאם את הפעילות בענף; חלקם לא צלחו בשל חוסר שיתוף פעולה מצד החקלאים וחלקם פורקו ביוזמת המדינה. בדיקות של מועצת הלול הצביעו על כך שהמחירים שקיבלו החקלאים בעקבות ביטול ההסדר בענף ב-2015 אומנם ירדו, אך ירידה זו לא התבטאה במלואה בירידת המחירים לצרכן, שכן פערי התיווך גדלו. ב-2017 הוגשה הצעת חוק, המבקשת להתיר למועצת הלול להיות מעורבת בהסדרים בין המגדלים ולהשתמש בסמכויותיה לנהל ולאכוף הסדרים אלו. ההצעה התקבלה בקריאה טרומית, אך לא קודמה מעבר לכך.
השבר הגדול שעבר על המגזר החקלאי באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 התבטא, בין היתר, באכזבה מהתארגנויות החקלאים ובפירוק חלק מהן (למשל ארגוני הקניות במושבים). חלק אחר מההתארגנויות אומנם שרד משפטית, אך אינו פועל לטובת חיזוק הפעילות החקלאית של חבריו. לדוגמה, מרבית האגודות החקלאיות במושבים אינן עוסקות כיום בפעולות כגון שיווק משותף, טיפול משותף בתוצרת החקלאית, רכישה משותפת של תשומות חקלאיות וכדומה, וזאת למרות שבחלק מהמקרים החברים עוסקים בענפים דומים ופעילות עסקית משותפת היא פועל יוצא מתבקש.
מגזרים חקלאיים מסוימים, למשל המגזר הערבי (המקיף כ-16% מהשטחים החקלאיים המעובדים בישראל), אינם מאופיינים בשיתופיות, גם לא "על הנייר". מצב זה פוגע ביכולת לייעל את החקלאות הערבית ולקדם ממשקי ייצור וצינורות שיווק, שיסייעו למגזר זה מבחינה כלכלית.
מחקר שנערך בשנים 2016-2015 בחן כ-35 התארגנויות חקלאיות של משקים משפחתיים בישראל. במחקר נמצא כי התארגנויות חקלאים צומחות בישראל באופן ספונטני לאורך כל השנים. למשל, זוהו שש התארגנויות שהוקמו בעשור שבין 2015-2005, ושלוש התארגנויות שהוקמו בעשור שבין 2004-1995. נתונים אלה ממחישים את הצורך ואת הרצון של חקלאים להקים התארגנויות, כמו גם את המיעוט היחסי של התארגנויות במגזר המשפחתי, המבשילות לכדי פעולה משותפת בהיעדר תמיכה ממשלתית.
בשנים 2015-2014 פעלה תוכנית ממשלתית לתמיכה בהתארגנויות חקלאים, תחילה בהובלת משרד החקלאות ולאחר מכן כשותפות בין משרד החקלאות למשרד הכלכלה באמצעות מעוף (מערך הסיוע וייעוץ לעסקים קטנים ובינוניים של משרד הכלכלה). התוכנית פעלה בשלושה מסלולים: א. גיבוש מכנה משותף בין חקלאים, כהכנה להתארגנות; ב. תמיכה ביצירת התארגנות חקלאית חדשה; ג. ליווי התארגנות קיימת. התוכנית הציעה סיוע בבדיקות היתכנות להקמת ההתארגנות, סיוע משפטי וייעוץ בניהול לצמיחה עסקית ולשיפור כושר התחרות. בשנת 2014 היה סך התמיכה הכולל שני מיליון ₪, ובשנת 2015 גדלה התמיכה השנתית לארבעה וחצי מיליון ₪.
במסגרת התוכנית בוצעו מיפויים והוקמו 21 התארגנויות חדשות. כמו כן ניתן ייעוץ וליווי ל-15 התארגנויות קיימות, שבהן חברים כ-800 חקלאים. הביקוש לתוכנית היה גדול, ועשרות התארגנויות שביקשו להצטרף נדחו בגלל מגבלות תקציב. על אף ההצלחה, התוכנית הוקפאה בספטמבר 2016.
קשה לאמוד את השפעותיה של התוכנית לאור תקופת הזמן הקצרה שבה בוצעה ומשך הזמן הקצר שעבר מאז הופסקה, אך חשוב לציין את תרומתה (במתכוון או שלא במתכוון) ליעדים שמעבר לתחום הייצור החקלאי, כגון סיוע לפעילות באזורי פריפריה (בתוכנית השתתפו קבוצות חקלאים מהגולן, מבקעת הירדן, מהערבה ומאזורי פריפריה אחרים), לקידום החדשנות (קבוצות המשתתפים עסקו, למשל, בגידולים חדשניים ועתירי ידע, כגון חוחובה או קנאביס רפואי) ולקבוצות בפריפריה החברתית, כגון חקלאים דרוזים ברמת הגולן או אגודה שהוקמה על ידי יוצאי אתיופיה, במטרה לגדל גידולים אפריקאיים, שהם חלק ממסורת העדה. הביקוש הגדול והיקף ההשתתפות הנכבד בתקופת זמן קצרה (כשנתיים בלבד), מצביע על הצורך בתוכנית ועל התועלת שאפשר להפיק ממנה.
הבעיות במדיניות הנוכחית
המתקפה על ההתארגנויות הקיימות, במקביל למחסור בהתארגנויות של משקים משפחתיים, משפיעה באופן ישיר על מכלול המגזר החקלאי בישראל (כ-18,000 משקים חקלאיים) ועל הציבור הישראלי הרחב (9 מיליון אזרחים), הצורכים את המזון המיוצר על ידי החקלאות הישראלית. סיוע ממשלתי יכול להניע באופן משמעותי את תהליך ההקמה של התארגנויות חקלאים, ולראיה, במשך השנתיים שבהן פעלה התוכנית הממשלתית לתמיכה בהתארגנויות חקלאים, הוקמו 21 התארגנויות. התוכנית השפיעה גם על חקלאים מקבוצות שאינן מאופיינות בהתארגנויות (חקלאים דרוזים), ואף על אנשים שקודם לכן לא היו מעורבים בפעילות חקלאית כלל (עולי אתיופיה).
למרות החשיבות של קידום התארגנויות חקלאים ומעגלי ההשפעה הניכרים של סוגיה זו, נושא זה כמעט שאינו נמצאת על סדר היום הציבורי. מאז הקפאת התוכנית הממשלתית, שנגדעה באיבה, נדמה כי הנושא נשכח. הוא אינו מוזכר כלל על ידי קובעי המדיניות בציבור הרחב, וזאת למרות הרצון והעניין של גורמי המקצוע במשרד החקלאות לחזור ולהפעיל את התמיכה בנושא זה. כיום, העיסוק הציבורי בסוגיית ההתארגנות החקלאית הוא בעיקר על דרך השלילה: פירוק המערכות החקלאיות המאורגנות, וזאת למרות התועלת הציבורית שלהן.
מה עלול לקרות אם תימשך המגמה הנוכחית?
כיום, על סדר היום הציבורי עומדת סגירת מועצות הייצור כגופים סטטוטוריים מחייבים והפיכתן לארגוני מגדלים וולונטריים, וכן צמצום הפטור להתארגנויות חקלאים מהאיסור על הסדרים כובלים. יישום הצעדים האלה יקטין את יכולת ההתארגנות של חקלאים. למשל, חקלאים יוכלו לבחור שלא להשתתף בהתארגנויות ענפיות, שלא לשלם היטלים או שלא להשתתף בפעולות שההתארגנות מעוניינת בהן (למשל הדברה). מצד שני, השינוי לא יבטל לגמרי את יכולת החקלאים להתארגן. למשל, בנוגע למועצות הייצור, גם היום קיימים ארגוני מגדלים וולונטריים (למשל בענף הירקות) לצד מועצות הייצור. בארה"ב, ארגוני המגדלים הם וולונטריים או וולונטריים-למחצה (אחת לכמה שנים מתקיימות בחירות על המשך קיומם, ואם יש רוב, הם הופכים למחייבים). באירופה, ארגוני המגדלים הם קואופרטיבים עסקיים, וגם הם וולונטריים. בנוגע לפטור מהאיסור על הסדרים כובלים, צמצום הפטור ימנע התארגנות ענפית (או גדולה מאוד) לשיווק משותף, אך עדיין ניתן יהיה להתארגן בהתארגנויות קטנות, שכוח השוק שלהן לא ייתפס כמגביל את התחרותיות.
עם זאת, שינוי חקיקתי צפוי להקטין את היכולת לרתום התארגנויות חקלאים לטובת ייצור מזון בר-קיימא. במועצות הייצור הסטטוטוריות, למדינה ולאינטרסים הציבוריים יש ייצוג והשפעה, ואילו ארגוני חקלאים וולונטריים עלולים להתרכז באינטרסים הצרים של החקלאים בלבד. צמצום הפטור מהאיסור על הסדרים כובלים עלול להביא לתלות גבוהה מדי של החקלאים במערכות העיבוד והשיווק, לניצול כלכלי של חקלאים קטנים, לסגירת משקים קטנים, לצמצום מגוון הגידולים והתחרותיות בייצור החקלאי ולתופעות נוספות, שאינן מתיישבות עם מערכות מזון בנות-קיימא.
השינויים החקיקתיים הללו הוצעו בשנים האחרונות, אם כי טרם יושמו, מצב המצביע על נטיית הכוחות הפוליטיים, במצב הנוכחי, שלא לתמוך בהם. עם זאת, ככל שעיקר המאמצים הציבוריים יכוון לפירוק התארגנויות קיימות, ללא כל תמיכה בהקמת התארגנויות חדשות, יהפכו החקלאים למבודדים, חשופים לתחרות פרועה ול"חסדי" רשתות השיווק ותעשיות העיבוד; חלק מהחקלאים עלולים לצאת מהענף וגורמי הון ריכוזיים יכנסו במקומם. מצב זה יפגע באספקה הסדירה של תוצרת חקלאית טרייה, איכותית, מגוונת ובת-קיימא. לכל זאת נדרשת תשומת לב ממשלתית הולמת.
