1.1 משק המים - תמונת מצב
כמויות והתפלגות של צריכת המים
משק המים הכללי בישראל מספק שני מוצרים עיקריים: מים שפירים (הראויים לשתייה) ומים שאינם ראויים לשתייה (מי קולחין, שופכין ומים מליחים). גם רוב תצרוכת המים מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות: צריכה עירונית (להלן, צריכה ביתית, כפי שהיא מכונה בספרות) וצריכה חקלאית. מטבע הדברים, צרכני המים העירוניים (בעיקר הביתיים, אך גם בתעשייה) מקבלים בעיקר מים שפירים. המים המיועדים לחקלאות, לעומת זאת, כוללים גם מי קולחין, מי שיטפונות ומים מליחים (הנקראים לעיתים "מים חילופיים" או "מים נחותים"). יש להדגיש, כי גם המים השפירים המסופקים לשתי קבוצות הצריכה שונים בפרמטרים רבים, ביניהם איכותם היסודית של המים, רמת החיידקים בהם, הלחצים בצנרת ורמת זמינותם. איור 1 מציג את התפלגות כלל המים במשק, כפי שנצרכו בפועל בשנת 2018, ואיור 2 מציג את התפלגות המים לחקלאות לפי סוג המים וספק המים. שילוב שני האיורים מאפשר לבחון את המאפיינים הכוללים של אספקת המים לחקלאות.
ענף החקלאות בישראל צורך מעט יותר ממחצית המים במשק (כ-53% בשנת 2018). עם זאת, מכיוון שתמהיל הצריכה בין המגזר הביתי לחקלאי שונה במהותו, רק כשליש מהמים השפירים נצרכים למטרות חקלאות והיתר נצרכים על ידי משקי בית. מעל 65% מהמים המגיעים לחקלאות הם מים חלופיים (הישג ברמה העולמית), ורק 18% מהם הם מים שפירים, המסופקים על ידי חברת מקורות.
מאז שנות ה-60 נמצאת כמות המים המסופקת לחקלאות בירידה. הירידה במים שפירים תלולה מאוד (מ-1,100 מיליון מ"ק ל-420 מיליון מ"ק לשנה), וכפי שניתן לראות באיור 3, חלק ניכר מהירידה חל בשנות ה-90. מנגד, הצריכה הביתית עולה בעקביות, וכיום רוב המים השפירים מיועדים למגזר העירוני. בעקבות העלייה בצריכה הביתית והשיפור במפעלי הטיהור וההשבה, נוספו בעקביות מי קולחין לצריכה החקלאית, שכיום מספקים 580 מיליון מ"ק לשנה לצריכה החקלאית (באיור 3: צריכה חקלאית של מים שפירים בכחול ומים שוליים בכתום). עלייה זו פיצתה על הירידה במים השפירים, ובסיכומו של דבר נשארה הצריכה הכוללת של מים לחקלאות קבועה יחסית ב-20 השנים האחרונות.
מאיור 4 ניתן לראות, שרק שליש מהשדות המעובדים בישראל מושקים (1.5 מיליון דונם מתוך 4.2). חשוב לזכור, שחלק ניכר מהמזון הטרי מחייב השקיה, במיוחד בחודשי הקיץ, וזאת בעוד שגידולי הבעל, שתפוקתם לדונם היא שליש מאשר של שטח מושקה, הם בעיקרם גרעינים שונים ומספוא לבקר. עובדה זו מצביעה על כך, שהמים מהווים למעשה גורם ייצור מגביל, המונע את הגידול בתוצרת החקלאית הצמחית, במיוחד של ירקות ופירות. שיאני צריכת המים הם התמרים והבננות, הצורכים באזורים מסוימים מעל 2,000 מ"ק לדונם, ולעומתם גידולים כמו חיטה וחמניות, שהשקייתם היא לתגבור בלבד, צורכים פחות מ-300 מ"ק לדונם. מעבודה של משרד החקלאות (2020) עולה, שישנם גידולים שרגישים מאוד מבחינה כלכלית לעלייה במחיר המים וגידולם עלול להיפסק עקב עלייה במחיר, בעוד שגידולים אחרים פחות רגישים לכך. בנוסף, קיימים אזורים בארץ שרגישים מאוד לשינוי במחירי המים, בעיקר עמק המעיינות ועמק חרוד.
על פי תחזיות הצריכה המפורסמות באתר רשות המים ומוצגות באיור 5, הצריכה הביתית והצריכה החקלאית עתידות לגדול ב-30 השנים הקרובות. אולם, בעוד שהצריכה הביתית צפויה לעלות בכ-70% בהשוואה לשנת 2020, עקב גידול האוכלוסייה מ-9 מיליון נפש ל-15.7 מיליון בשנת 2050, כמות המים השפירים לחקלאות צפויה לעלות במהלך תקופה זו ב-7% בלבד. הגידול יתבסס ברובו על גידול בכמות מי הקולחין.
מצד שני, תחזית הביקושים למוצרי מזון טרי של משרד החקלאות (2020) צופה הכפלה בביקוש למזון הטרי, תפוקות שהחקלאים יוכלו לייצר רק בעזרת תוספת משמעותית בכמות המים (800 מיליון מ"ק לשנה). כמות מים כזו מחייבת גידול משמעותי בהיקף ההתפלה לצורכי החקלאות.
יש לציין שהגידול באוכלוסייה ובצריכת המים במגזר העירוני יחייבו השקעות רבות. לא ברור מדוע על פי הצעת רשות המים (כפי שיוסבר בהמשך) גם על החקלאים יהיה להשתתף במימון השקעות אלו, בעוד שלמעשה, לפי התרחיש הדמוגרפי, הם יחוו קיטון בהיקף הקרקעות והרעה בזמינות המים השפירים.
מחירי המים לחקלאות
ענף החקלאות סובל מעלייה מתמשכת במחירי המים. כפי שניתן לראות באיור 6, מחיר המים השפירים לחקלאות המסופקים על ידי מקורות, המהווים 18% מסך המים לחקלאות, עלה מ-0.88 ש"ח לקוב בשנת 1995 עד ל-2.54 ש"ח בשנת 2017, וירד ל-1.86 ש"ח בשנת 2018 בעקבות תיקון 27 (חשוב לציין, שהמימון של ירידה זו הוא מדמי מים שהושתו על ספקי המים הפרטיים). גם לאחר קיזוז האינפלציה (השינוי במדד המחירים לצרכן בשנים אלו), מדובר בעלייה ריאלית של כ-27%. לא זו בלבד, גם מחירי המים שאינם שפירים (שפד"ן וקולחין), אשר אינם משמשים לצריכה ביתית, עלו באופן דרמטי בשנים אלו: עלייה ריאלית של 75% (שפד"ן) ו-129% (קולחין). בנוסף, במהלך אותן שנים בוטל הסדר המחירים המדורגים לחקלאות (שממשיך להתקיים בצריכה הביתית), מה שגרם לעלייה נוספת של כ-6% במחיר המים לחקלאים (מעבר למצוין באיור), כשהעלות למשקים הפחות רווחיים מגיעה אף ל-20%. החוקרים מצאו, כי הסדר המחירים המדורגים היווה אמצעי סובסידיה זול ויעיל, שסייע למשקים הקטנים והפחות רווחיים לשרוד.
במבט לאחור, ההצדקות של אנשי רשות המים למגמת העלייה במחירים אינן סבירות. מקצת החוקרים טוענים, שהעלייה נבעה מתחרות על משאב שנמצא בחסר בעקבות העלייה בצריכה במגזר הביתי. בכל אופן, מההיבט של כיסוי עלויות אין סיבה לעליית המחירים, מכיוון שבשנים אלו כמעט שלא נעשו השקעות במים שפירים לחקלאות ובמערכת השפד"ן, והשימוש במים נעשה במערכות ישנות, שעלות ההון שלהן שולמה זה מכבר. בקולחין ובמערכות ההשבה נעשו השקעות רבות, אך סביר להניח שהמערכות יהיו יעילות יותר, במיוחד בשימוש באנרגיה, ולכן הציפייה היא שהשיפורים יגרמו דווקא לירידה במחיר. בהמשך נייר זה נראה, שספקים פרטיים מצליחים לספק מי קולחין במחירים הנמוכים ממחירי מקורות, המוצגים באיור 6.
מנגד, ובאופן מפתיע, עבודתה של בת-חן רוטנברג מראה, שמחירי המים למשקי הבית ירדו באופן ריאלי ב-9% משנת 2010 ועד שנת 2020, ושהם מהזולים ביותר מבין 40 המדינות המפותחות שסקרה, בשיעור של כ-50% מתחת לממוצע כל המדינות. מכאן, שהמגמה של מחירי המים לצריכה הביתית היא הפוכה מזו של הצריכה החקלאית.
הפגיעה באינטרס הציבורי
לחקלאות הישראלית מגוון רחב של תפקידים: היא מספקת מזון לתושבים ומבטיחה את הזכות הבסיסית למזון טרי ונגיש למכלול אוכלוסיות, הן בשגרה והן בתנאי אי-ודאות גיאופוליטית וכלכלית; מספקת תעסוקה ובסיס כלכלי לעוסקים בה; ומספקת תועלות נוספות רבות ("תועלות חיצוניות"), כגון נוף חקלאי, ריאות ירוקות במרכז הארץ והתיישבות ושמירת קרקעות באזורי הפריפריה.
המחסור הגדול במים ומחיריהם הגבוהים גורמים לחוסר כדאיות כלכלית של רבים מהמשקים החקלאיים, ומביאים לכך, שרק שליש מהשטחים החקלאיים המעובדים בישראל מושקים. מכיוון שהתפוקה החקלאית בשטח מושקה גדולה פי שלושה משטח שאינו מושקה, מצב זה גורם לחסר בהשקעות הון במשקים החקלאיים, לחוסר בתמריץ להכנסת טכנולוגיה וגידולים חדשים, וכפועל יוצא – ליציאתם של חקלאים רבים מהענף. השלכות אלה מביאות לכך, שהתוצר החקלאי הצמחי נמצא בקיפאון כבר מעל לעשור, והפריון לעובד בענף החקלאות נמצא בנסיגה.
מכיוון שענף החקלאות הוא ענף תחרותי, כל עלייה במחירי התפוקות או ירידה בפריון גורמים לכך שמחירי התוצרת יעלו. כלומר, העלייה במחירי התשומות בחקלאות מגולגלת בסופו של דבר אל הצרכנים. בעיות מתמשכות אלה מביאות לכך שבעשור האחרון חלה עלייה עקבית במחירי המזון הטרי. מצב זה גורם נזק לכלל תושבי המדינה, ובמיוחד למשקי הבית בעשירוני ההכנסה הנמוכים, שמוציאים חלק גדול יותר מתוך הוצאתם החודשית על צריכת מזון טרי.
לסיכום, מצבו של משק המים פוגע באופן ישיר בתפוקה החקלאית ובפריון הכולל של החקלאות בישראל, ובשל כך נפגעות התועלות הישירות והחיצוניות של החקלאות, ולמעשה נפגעים כל תושבי ישראל.
1.2 המדיניות הנוכחית לניהול משק המים
עקרונות הניהול של משק המים
משק המים הישראלי מנוהל על בסיס ארבעה עקרונות, ששילובם יחד גורם לחוסר יעילות ולתמרוץ שלילי באופן מובנה, מה שמביא את ספקי המים להגדיל את העלויות במשך השנים ולספק מים בצורה לא יעילה. במקום לשפר מצב זה, בעשור האחרון הודקו ההשפעות השליליות הנגזרות מהעקרונות והושתו גם על כלל משק המים החקלאי במסגרת תיקון 27 לחוק המים. כפי שיוסבר בהמשך, המתווה שמציעה רשות המים במסמך 2021 ירע את המצב ויוביל לחוסר יעילות מובנה גדול יותר.
- עקרון התעריף הארצי האחיד ("עקרון האחידות" או "אמבטיית המחירים") – על פי עיקרון זה, התעריף עבור צרכני הקצה הוא פונקציה של סוג המים ואיכותם ושל סוג השימוש המיועד להם (חקלאי/ביתי). בהתאם לעיקרון זה, העלות של רכישת מים שפירים עבור שימוש חקלאי היא קבועה לכל הצרכנים, ללא קשר למקור האספקה. קיים דיון רחב בספרות לגבי הצדק בעיקרון זה, אבל ברור לחלוטין שהוא גורם לחוסר יעילות, המתבטא בעיקר באספקת מים עודפת דווקא לאזורים שבהם אספקה זו יקרה. לפי רזניק ושותפיו (Reznik, et al., 2016), עיקרון זה גורם לבזבוז של כ-75 מיליון ש"ח לשנה.
- עקרון כיסוי העלות הנורמטיבית הריאלית – עיקרון זה קובע, שתעריפי המים (לפי פילוחים שונים) ייקבעו כך שיכסו את סך העלויות המוכרות (ראו להלן סקירת עבודות בפרק 2), הנדרשות לספקי המים לפיתוח ולתפעול מערכות המים והביוב. משמעות הדבר היא, שבאופן עקרוני, תעריפי המים הכוללים בישראל נקבעים באמצעות חלוקת סך עלויות האספקה המוכרות (או הנורמטיביות) בסך הכמות המסופקת. עיקרון זה גורם לכך, שמטרתו של כל ספק מים היא לשכנע את הרגולטור שהעלויות שלו מיוחדות ולכן גבוהות, ומכאן שהוא זקוק לתעריף מים גבוה. באופן זה, הערך המוסף של ספק המים בשרשרת ערך המים גדל על חשבון הספקים האחרים. בנוסף, ספק המים אדיש לעלויות של פיתוח מקורות מים חדשים, החלפת ציוד ועלויות נוספות שמטילים עליו גורמי חוץ (כמו ארנונה והיטלים), כל עוד הן נכללות בעלות המוכרת. מצב זה גורם, בין היתר, לכך שהרשויות המקומיות מטילות עלויות נוספות על משק המים. על פי המלצות החוקרים, העיקרון החלופי, שלפיו כל ספק ישלם את ערך הנדירות של המים במקור המים שממנו הוא שואב ("מחיר הצל"), יהיה יעיל יותר ויוכל לייצר לרשות המים הכנסות ברמה דומה להיטלים הנורמטיביים, אך ללא פגיעה בתמריץ להתייעל.
- עקרון המשק התעריפי הסגור – עיקרון זה קובע, שמשק המים הוא חיצוני לתקציב המדינה ועל הכנסותיו לכסות את ההוצאות. בניגוד להנחתם של מתכנני עיקרון זה שהוא יביא להתייעלות, החלתו בשילוב עם שני העקרונות הקודמים גרמה לכך שמחירי אספקת המים עלו דווקא בשנים האחרונות, משום שהמנגנון מאשר העלאת מחירים על ידי מקורות בכל פעם שהעלויות שלה עולות. מכאן עולה, שחוסר היעילות הנובע משני העקרונות הקודמים תורגם בסופו של דבר לעליית המחירים לצרכנים. חשוב לציין, שהתורה הכלכלית של מחירי יעילות ממליצה על קביעת מחירים בהתאם לעלויות השוליות. עקרון "המשק התעריפי הסגור", בצירוף היתרון לגודל (הנובע מהיקף ההון הרב), שמאפיין את משק המים, הביא, בניגוד לתורה הכלכלית, לתמחור על פי העלות הממוצעת ולהפסד רווחה כלכלית, המוערך בכ-400 מיליון ש"ח לשנה.
- עקרון הקצבות מים אדמיניסטרטיביות לחקלאות – מכיוון שיישום שלושת העקרונות הקודמים אינו מאפשר לנהל את משק המים באמצעות מחירים, המנגנון שקובע את כמויות המים המסופקות לכל חקלאי הוא מערכת הקצבות, המנוהלות על ידי רשות המים ומשרד החקלאות. מכיוון שהעלייה בצריכה הביתית גורמת שוב ושוב למחסור בכמות המים הכללית, ההקצבות לחקלאים נמצאות במגמה של ירידה מתמשכת. על פי הספרות המקצועית, שיטה זו גורמת לעיוותים בצריכה, וכפועל יוצא – להטרוגניות בערך התפוקה השולית של המים (בשונה ממצב של שיווי משקל תחרותי, שבו ערך התפוקה השולית של כל הגידולים החקלאיים אמור להיות זהה), ועל כן לאובדן ייצור ולפגיעה ברווחה הכלכלית.
השינוי בעקבות תיקון 27 לחוק המים
כפי שהראינו, בשנים האחרונות התחוללו שינויים רבים, הן בקרב צרכני המים לחקלאות והן בקרב מפיקי המים. מחולל השינוי הגדול ביותר הוא תיקון 27 לחוק המים, שנכנס לתוקפו בשנת 2017, ואשר נולד לאחר טענות חוזרות ונשנות על סבסוד צולב בין המגזר הביתי למגזר החקלאי. עד לחקיקת תיקון 27 היה באפשרותן של אגודות המים לספק מים שהפיקו באופן פרטי בתעריף הנמוך מתעריף המים שהופקו על ידי חברת מקורות. במקביל התקיים מנגנון איזון, המבוסס על היטלי הפקת מים ששולמו לאוצר המדינה על ידי מפיקי המים הפרטיים בצפון הארץ.
תיקון 27 קבע טבלת תעריפים אחידים למים שפירים (ותעריפים זולים הנגזרים מכך למים מליחים) לכלל הצרכנים החקלאיים, ללא תלות בגורם שמפיק את המים. לשם השגת האחידות בתעריפים, נקבע בחוק כי תעריפי המים המסופקים על ידי חברת מקורות יוזלו, וכי תעריפי המים המסופקים על ידי מפיקים פרטיים יתייקרו, כך שהתעריף החדש ישקף את עלות ההפקה הממוצעת, וזאת על בסיס עקרון התעריף הארצי האחיד. כלומר, היטלי הפקת המים ששולמו לאוצר המדינה הוחלפו ב"דמי מים", שמשולמים לחברת מקורות על ידי מפיקי המים הפרטיים, ולמעשה משמשים לסבסוד העלויות העודפות של החברה. העלות השנתית של דמי המים עומדת על כ-480 מיליון ש"ח. כשני שליש מדמי המים משולמים על ידי מפיקי המים למגזר הביתי והתעשייתי ושליש על ידי מפיקי המים לחקלאות.
השינוי הקיצוני שחל במבנה העלויות של מפיקי המים הפרטיים גרם לרבים מהחקלאים נזקים גדולים, במיוחד באזורים פריפריאליים, כמו עמק המעיינות והגליל העליון. לאחר התיקון לחוק, ובאמצעות שיח עם חקלאי האזורים שנפגעו, העניקה המדינה פיצויים ישירים ועקיפים לחלק מהנפגעים, שסייעו להם לטווח הקצר בלבד.
הביקורת המרכזית על תיקון 27 היא, שהוא מונע את פיתוח תשתיות המים באזורים רבים ומעניק כוח מונופוליסטי עודף לחברת מקורות. שילוב זה צפוי לפגוע בעתיד הן בהשקעה הכוללת במשק המים והן בצרכן, שייפגע שוב מחוסר היעילות של מקורות. מניעת הפיתוח נובעת מהסרבול שחל בתהליך ההשקעה של אגודות המים הגדולות, שבעקבות התיקון לחוק מחויבות בתהליך של אישור מורכב בוועדות הפיתוח של רשות המים לכל פרויקט חדש (כמו המוביל המזרחי). בנוסף, ואף חשוב יותר, תיקון 27 ביטל את התמריץ למפיקים פרטיים לבנות מתקנים חדשים (או לתקן ישנים), משום שהמחיר עבורם או עבור הצרכן שלהם הוא מחיר המים של רשות המים, כשכל ההפרש בעקבות ההשקעה החדשה והתייעלותם מיועד לדמי מים.
הכוח העודף שהוענק לחברת מקורות בעקבות תיקון 27 נובע מכך שהחברה קיבלה לידיה את המידע על עלות ההפקה של כל מפיק פרטי, לרבות פירוט מלא של סעיפי המשנה בעלויות אלה. בנוסף, קיים חשש שחלק מאגודות המים ייחלשו (במיוחד אפיקי מים בעמק המעיינות) בעקבות תשלומי דמי המים. אם תרחיש זה יתממש, תיאלץ מקורות לרכוש אותן מבעליהן, והתוצאה תהיה שהתחרות במשק המים תקטן עוד יותר.
1.3 האינטרס הציבורי שנפגע מהמדיניות הנוכחית
עקרונות הניהול של משק המים בישראל אינם תואמים, ובחלקם אף מנוגדים, לתורה הכלכלית הכללית, למחקרים רבים שנערכו על משק המים הישראלי, וכן להמלצות המחקרים לביצוע רפורמות לשיפור יעילות משק המים.
בעשור האחרון חלו שיפורים טכנולוגיים, שהביאו לירידה משמעותית במחירי התפלת מי ים (ממחיר של 3.1 ש"ח למ"ק במתקן אשקלון למחיר של 1.43 ש"ח במכרז למתקן שורק החדש). ירידת מחירים זו, שרשויות המדינה היו יכולות לנצל לרפורמה מקיפה, שהייתה יכולה להביא לירידת מחיר המים לצרכנים ובמקביל להגדלת זמינות המים לחקלאות, לא נוצלה, וזאת מכיוון שבמקביל הוחרף חוסר היעילות בניהול משק המים. הסיבות העיקריות להחרפה זו הן הידוק העקרונות של תעריף ארצי אחיד בעקבות תיקון 27 וההתבססות על עלות נורמטיבית.
מצב זה, כפי שגם הוזכר קודם, מביא לפגיעה בכלל תושבי המדינה, מכיוון שחוסר היעילות באספקת המים מתורגם בסופו של דבר למחירים גבוהים של המזון הטרי ולפגיעה בתועלות העקיפות הנוצרות למדינה מחקלאות מתקדמת.